בעיות עם אמא

שלום, שמי עדי ואני בקרוב אהיה בת 18.
אני כותבת מכיוון שמזה זמן רב יש לי בעיות עם אמא שלי. כבר יותר משנה שאמא שלי טוענת שאני לא לוקחת אחריות על חיי בעוד שאני טוענת שהיא לא נותנת לי אפילו אפשרות ושהיא משתלטת עלי ומכריחה אותי ללכת בדרך שלה. עד היום לא הגענו להסכמה ביננו. כל דרך שניסינו לפתור את הבעיה לא עבדה, ניסינו שהיא תרפה ושאני אקח יוזמה שאני ארשום לוחות זמנים ותכנון כדי שהיא לא תצתרך להתערב ושהיא תראה שאני יכולה לבד אבל כלום לא שינה את המצב. הבעיה האמיתית היא שהמצב רק הולך ומחמיר, השנה סבתא שלי, אם אימי, חלתה בסרטן ואמא נכנסה ללחצים אדירים,היא מוציאה אותם גם עליי ואני אדם מאוד רגיש ולכן אני מושפעת בצורה מאוד חזקה מהעובר עליה. גורם נוסף ללחץ הוא הבגרויות ההולכות ומתקרבות שלי, אימי מרגישה שהמחויבות לבגרויות היא עליה ולא עליי, בעצם כאילו אני לא יכולה לבד- דבר שאולי יש לו בסיס בהקשר הזה מכיוון שאני תלמידה אקסטרנית אני רוב הזמן נמצאת בבית כך שיוצאים לי ולאימי ימים רבים בהם אנו יושבות יחד והיא עוזרת לי להכין עצמי לקראת הבגרויות. לא הזכרתי זאת קודם וחשוב לי להגיד שאני ואמא מאוד מאוד קרובות ואני אוהבת אותה כל כך עד שהמצב הקיים כואב לי עד דמעות.
ההרגשה שלי בנוגע למצב היא שאמא שלי לא בדיוק רוצה שאני אהיה אדם נפרד ממנה כאילו היא רוצה להמשיך להיות חלק בלתי נפרד ממני (חשוב להזכיר שאני בת יחידה), אני חושבת גם שהיא דואגת לי שאני אלך בדרך לא נכונה ולכן היא רוצה שאני אלך בדרך שלה רק שהביטוי של זה בפועל הוא כפייה של דרך שלאו דווקא מתאימה לי.
אני ניסיתי לדבר איתה על הרגשות שלי ניסיתי להסביר לה את הבעיה והיא ניסתה להסביר לי את הצד שלה אך אני לא מרגישה שהיא הגיעה להבנה אמיתית. והערב קיבלתי ביסוס לכך: ישבנו לראות סרט אני היא ואבא ועוד ליפני שעברו חמש דקות היא החליטה שאת הסרט הזה לא רואים ושהוא מראה את כל התחלואה האנושית (מדובר על קומדיה הנקראת הילדים בסדר) היא התחילה להתעצבן ולהכריח אותי להחליף סרט לבסוף החלפתי אך היא לא הפסיקה לטעון ולטעון שזה לא בסדר שאני מביאה סרטים כאלה בלי ביקורת, ועוד מיני דברים שלא קשורים באמת למצב הקיים, לבסוף לא יכולתי יותר עם הצעקות והכעסים וגם אני נכנסתי לכעס לצעקות ולטענות נגד. ניסיתי להגיד לה שאם משהו לא מוצא חן בעינה היא יכולה לא לראות אבל שהיא לא חייבת לכפות עלינו את הדעה שלה. היא החשיבה את זה כהתחצפות והתחילה לצוות עלי לא לראות שום סרט וללכת לחדר שלי. הויכוח התפתח למריבה שגגרה מצב בו אני כאן כותבת את המכתב הזה בתקווה לעזרה. האירוע שהתרחש הערב הוא סתם אירוע קטן ואולי בכלל לא משמעותי אבל אני לא יודעת מה לעשות יותר, אני מרגישה אבודה. מרוב הבלבול והלחץ אני מתחילה לחשוב שאולי היא צודקת ואני באמת לא אחראית ולא יכולה להשטלת על חיי לבד אבל אני לא מאמינה שזה כך אני מאמינה רק שאני לא מקבלת הזדמות.
עצות יתקבלו בברכה.