היי אני בת 24 ו..............

שלום לך "אני",

אני מאד מבינה לליבך, ומסכימה איתך ש"אבחנה" היא דבר שעלול להיות מסוכן, מתייג ומעורר סטיגמות. את רוצה, ובצדק, שהחברה תראה אותך כאדם שלם, מלא, יפה, שעומד בזכות עצמו, ולא כ"הפרעה" או "בעייה" מהלכת על שתיים. אולי את גם רוצה לראות את עצמך בעין יותר מיטיבה ומקבלת, ולא דרך המבט המחמיר והמדאיג של כל האיבחונים שעברת.

מטרתה של האבחנה היא לסייע להתאים לאדם את הטיפול הנכון ביותר עבורו, טיפול נפשי ו/או טיפול תרופתי, ובתוך כך לאפשר תקשורת יעילה בין אנשי טיפול ממקצועות שונים. מכיון ששיטות הטיפול נבדקות באמצעות מחקרים, יש צורך בקטגוריות, ומתוך כך צומחות אבחנות.

יחד עם זאת, לאיבחון עלולות להיות הרבה סכנות: סטיגמה, סטיריאוטיפים, ניכור, דחיית האדם לשולי החברה, קושי לראותו כאדם מורכב ושלם, פסימיות, פגיעה בבטחונו העצמי ופגיעה ברקמה האנושית ובסולידריות החברתית. כך, קיום האבחנה עלול להנציח ולהחמיר את הסבל, במקום לשפרו.

אבחנות הן כידוע עניין של תרבות, פוליטיקה וגיאוגרפיה. אמן יכול להיות מאד מוחצן ומיוחד, אך לא יקרא "מופרע" בגלל עיסוקו. הומוסקסואליות נחשבה עד לא מזמן כהפרעה נפשית, והיום נחשבת כתופעה נורמלית, וכיוב'.

בטיפול, האבחנה עלולה לערפל את תפיסת הייחודיות והחד-פעמיות של הפרט, וליצור אצל המטפלת חוויית זרות והתנשאות. יתרה מכך, הבחירה באבחנה "הפרעת אישיות" עלולה לנבוע מצורך הגנתי של המטפל, אשר מאויים מן התכנים והכאב שהמטופל מביא. מתן האבחנה מהווה חיץ: "הוא זר, לא שייך אלי, אין בינינו דמיון".

לדעתי, כדאי בטיפול לשים בצד את האבחנות, ולהישאר קרובים לחווייה הייחודית, לכאב ולחסך, ולזכור שמקורם הוא גם בתהליכי תיוג (כמו "עצלנית" או "מופרע" או "חנון"), שאל לנו לקחת בהם חלק, גם אם שפתנו היא מדעית ואובייקטיבית לכאורה.

אני מקווה שחוץ מאיבחונים וטיפולים תרופתיים את נמצאת גם במסגרת טיפולית הומאנית, שרואה ומגדלת אותך כאדם, שכולל גם יכולות וכשרונות. אני מאחלת לך ליצור לעצמך חיים פוריים ומלאים, ולחזק את הדימוי העצמי והערך העצמי שלך, למרות האבחנות שקיבלת.

תצליחי ותרגישי טוב