דואגת לביתי

שלום דונה,

דאגתך לביתך נוגעת ללב, וברור כי את רוצה בטובתה. כרגע אתן לא רואות באותה עין את העתיד וזה יוצר אצלך דאגות.
ביתך היא בת 26, ועל כן כבר עצמאית לבחור לבדה, ואחראית לניהול חייה. מצד שני היא גם צעירה ועוד הרבה יכול להשתנות בבחירותיה ורצונותיה. נראה שהיא זקוקה למרחב שלה להחליט ולקבל את ההחלטות שלה, גם אם הן נראות שגויות בעיניי אחרים.

חשוב שהיא דואגת לעצמה ומקבלת טיפול שעוזר לה בקשייה. ברור כי ההחלטות שלה עשויות להיות קשות עבורך, ואולי את זקוקה למרחב עבורך לעבד את הקשיים שלך שעולים דרך הקשר עם ביתך?

כמו-כן, חשוב לפתוח ביניכן את ערוצי התקשורת, כך שתרגישו שאתן יכולות לדבר זו עם זו, על אף ההבדלים ביניכן, ולהיות מסוגלות לברר את הקשיים שביניכן. אתן יכולות לנסות ליזום שיחה שבה תנסו להביע את רגשותיכן אחת כלפי השניה, תוך קבלה של השונות וההבדלים שביניכן. אם את מרגישה קושי לפתוח ערוץ תקשורת שכזה ביניכן, את יכולה להציע שתפנו יחד לטיפול.

בהצלחה

אני מודה לך מאוד על תשומת הלב.

יש לי דבר מה לומר-
אני וביתי בקשר מאוד מאוד טוב, אנחנו כמו חברות, היא מספרת לי המון על עצמה ולא חוסכת בפרטים, או לפחות כך זה נראה, אני שומעת ממנה גם על נושאים שלא כל כך נעים לדבר עליהם.

ודווקא בגלל זה אני דואגת, כיוון שאני יודעת שהיא לא סתם זורקת משפטים, היא נורא בטוחה בדעתה על נושא המשפחה.

אני רק רוצה לדעת (או להאמין) שדעתה יכולה להשתנות עם השנים.. ואולי היא לבסוף כן תחליט שהיא רוצה ילד משלה.
אני צריכה להפסיק לדבר איתה על זה? האם הלחץ שלי גורם לה לעמוד על שלה עוד יותר?

שוב- תודה רבה

שלום דונה,

אני מאוד שמח לשמוע שאת חשה קרובה לביתך, חשה מעורבת בחייה, ואתן משתפות זו את זו ויודעות אחת על החיים של השנייה. אינני חושב שביתך זורקת סתם משפטים באוויר, עם זאת, כפי שאת בעצמך כותבת, אנשים, כולנו, משתנים לעיתים, משנים את דעתנו ומתפתחים.
אין לי שום דרך לדעת האם זה המקרה. אינני מכיר את סיבותיה של ביתך להחלטתה, ואולי זה גם הדבר הנכון עבורה?

נראה שדבריה קשים לך מאוד. אולי נכון יותר יהיה לשתף אותה בהרגשתך, ולא לנסות לשכנע אותה לשנות את דעתה. לפעמים יש חילוקי דעות בקשר, ופערים, אך קשר קרוב יכול להמשיך גם אם הפערים נשארים בעינם. לשתף ברגשות אחת של השנייה יכול לאפשר לכן להתקרב ולהיות אחת עם השנייה, ללא קשר לעמדות עצמן. כל אחת מכן היא אדם בוגר, עם היסטוריה משלה, אישיות משלה, ועל כן גם עמדות, דעות, החלטות ותחושות משלה.
אינני יכול לענות לך האם נכון להמשיך לדבר איתה או לא? כיוון שאני לא בטוח מה התוצאה המבוקשת? שהקשר ביניכן יישמר? שתתקרבו? שהיא תשנה את דעתה?

אם את חשה כי המצוקה לא עוזבת אותך, וכי את ממשיכה להיות מוטרדת מכך ללא מנוחה, אולי כדאי לך לפנות בעצמך לעזרה שבה תוכלי לברר את הקושי לקבל את ההחלטה של ביתך כרגע בנושא. כמובן שניתן להבין את רצונך הטבעי שהיא תביא משפחה, שיהיו לה ילדים וכן הלאה. אך אם המצוקה קשה לך, אולי כדאי לברר בכל זאת, את האופי האישי של המצוקה הזו, את האופן הייחודי שבה היא מופיעה אצלך, על מנת לאפשר לך הכרה של חלקים שונים בתוכך והקלה מסוימת. אולי אז הבחירה איך לנהוג תבוא מעצמה.

בהצלחה