זקוקה לעזרה, נמצאת בתהום!יש לי הכל

את יודעת, יש תקופות קשות בחיים ונורא חשוב לדעת לקבל עזרה, אפילו לדרוש עזרה.
נראה לי שקצת קשה לך לדרוש את העזרה שאת צריכה ואת מפנה אצבע מאשימה כלפי עצמך. דבר ראשון: את לא אשמה. את לא בחרת במצב הזה. הוא "נפל" עלייך. אם היית יכולה לבחור, היית בוחרת להמשיך להעניק לילדייך ולמשפחתך. לכן אין לך מה להתבייש מלבקש את העזרה שאת צריכה כרגע. את אפילו חייבת לעשות את זה, למען הילדים.
תחזרי לרופא הפסיכיאטר. אני לא יודעת אם את הולכת אליו לבד, אבל כדאי אולי שיהיה איתך מישהו שיכול לעזור לך לתאר את המצב. אני מניחה שהרופא עובד במסגרת מרפאה לבריאות נפש?
אם כן, את חייבת לדבר אתו ולבקש עזרה מאדם נוסף: פסיכולוג/ית, עובד/ת סוציאלי/ת במרפאה. מישהו שיוכל לחשוב איתך מה הדבר הנכון ביותר עבורך כרגע. לראות איך את מתארגנת עם הבית והילדים, ממי אפשר לקבל עזרה וכו'...
אפשר לחשוב על המון דרכים להפוך את המצב לסביר יותר, עד שימצאו את הטיפול שיעזור לך ובלי שתרגישי כל-כך הרבה אשמה.
תארי לעצמך שהבעיה הייתה גופנית: אם אמא שוברת רגל, עוברת ניתוח וכו', מתגייסים ועוזרים, לפעמים זו המשפחה, לפעמים אפשר לקבל סומכת מלשכת רווחה, יש כל מיני פתרונות.
זה בדיוק אותו הדבר במקרה שלך.
אז למי את פונה?

ביום ד', בשבוע הבא! כבר ניסיתי כל-כך ברבה דברים, שיחות עם פסיכולוגים כאלו ואחרי.כבר שנים שאני נמצאת אצל העו"ס עודד אביגדורי שהוא מדהים, מוכן ורוצה לעזור מכל ליבו (האיר אותי בהמון מובנים-אין לי מילים לתאר את חוכמת-החיים שלו ואת דרך ראיית הדברים, ממקום כל-כך נקי ואמיתי). העניין הוא שהבעיה לא נראית לעין, את יודעת אם זו היתה בעיה עם לב וכו..אז יודעים מה הבעיה או לפחות מנסים בדרכים הקונבנציונליות.במקרה שלי, אני וכל הסובבים אותי, בעיקר אני לא מבינה ולא יכולה לתפוס את שורש הבעיה, מה שמאוד מתסכל, אתה בעצם מרגיש שיש בגוף משהו המסרב לעשות שינוי וזה דבר שיכול לתסכל/לשגע...התחיל בגיל העשרה ובשנה האחרונה הדרדר למצב קשה ביותר.
אני מודה לך מאוד על התייחסותך! בקשתי מד"ר גרינשפן הפסיכיאטר שיכתוב חוות-דעת וכמו כן מעודד|(הנ"ל) בכדי לא לבזבז המון זמן על ה"סיפור" שלי. כולי תקווה שתהיה איזו פריצת-דרך, או קצה קוצו של אור-אני מפחדת מהזמן-כמה זמן זה יקח-כבר אין לי אויר-כל הנסיונות של טיפולים שונים, תרופות וכו...אני חייבת להעזר בסבלנות כי אין ברירה הזמן נע כל הזמ, וכמה שפחות לחשוב על זה, אלא להתרכז בכאן ועכשיו, זו עבודה מתמדת על הראש (מיינד) שכבר מאוד עייף, אבל אין לי ברירה אני חבה זאת לי ולמשפחתי-חזקי ואימצי! זה בשבילי-ושוב תודה.

ולא יכולתי לענות לך.
ככה זה בחיים, נכון? לא הכל הולך כמו שמתכננים ורוצים.
מה שלומך?
איך הסתדרת באותו יום בסופו של דבר? הצלחת להכין משהו לאכול למרות כל העיכובים?
אני מקווה שכן וגם אם לא הצלחת - זה לא נורא. החשוב ביותר זה שתשמרי אנרגיות כדי להיות עם הילדים ולהינות איתם. אפשר לעשות פשרות בכל מה שקשור לאחזקה ולתחזוקה של משק הבית. לא הכל חייב להיות טיפ-טופ. אפשר לא לבשל אם מרגישים לא טוב ועל אחת כמה וכמה אם יש סתימה בכיור...
אני מבינה שתפגשי עם הפסיכיאטר לחוות דעת נוספת רק ביום ד' הבא, אם זכרוני אינו מטעה אותי.
נראה לך שתוכלי להסתדר עד אז? או שאולי עדיף בכל זאת שתגשי למרפאה שלך ותראי מישהו?
מה את אומרת?