אוף, הצילו

שלום אני,

ראשית כל הכבוד שהתגייסת, למרות הקשיים והחששות. אמנם השירות הצבאי הוא חובה, אך עדיין הוא לא מובן מאליו וראוי למלוא ההערכה.

את מאד מאד סובלת, אך מניחה את כל הקושי על הסיטואציה החיצונית: המסגרת, הבנות וכו'. באופן הכי אינסטינקטיבי את מרגישה שאם רק תיפטרי מהקושי החיצוני תחזרי לעצמך ותרגישי יותר טוב.

בשורה האחרונה את אומרת "אל תגידו לי לפרוש מהקורס", ואת מאד צודקת. פרישה כעת לא תפתור את הבעייה הפנימית, אלא תחזק את דפוס ההימנעות ותוסיף לתחושת כשלון וחוסר בטחון.

הקשיים שאת מתארת מלווים אותך מזה שנים. את מתארת מצב של בידוד חברתי, חוסר בטחון וחרדות. הגיע הזמן לטפל מן היסוד בבעיות הללו, כדי שתוכלי לתפקד באופן תקין במסגרות ובחברה. המסגרת הצבאית מבליטה ומקצינה כמובן את הקשיים, אך לא גורמת להם, ולכן פתרון יהיה לטפל בקושי ולא במה שמעורר אותו כעת.

אני מאד ממליצה לך לפנות לקבנ"ית בתחילת השבוע ולשתף אותה בקשייך. אין לי ספק שהיא תציע לך ליווי תומך, ותפנה אותך הלאה להמשך טיפול במסגרת הצבאית או החברתית. כדאי גם לשקול צורך בטיפול אנטי דכאוני-חרדתי.

במקביל, נסי להתחבר לבת אחת מבין הבנות בטירונות. בודאי יש מישהי אחת שיכולה להתאים לך, ולהיות שותפה לקושי. נסי להיתמך גם בבני המשפחה ולשאוב מהם עידוד. הטירונות זה החלק הכי קשה, אני מקווה שבקורס יהיו בנות שיותר מתאימות לך, ותכנים מעניינים יותר.

בהצלחה