לבד

5 שנים...
זה הזמן שאני "בסדר" בלי נפילות ובלי מאניה וגם בלי תרופות.
ואיפה שהוא בפנים זה כנראה לא כל כך משנה.
אני לא לגמרי זוכרת מתי החלטתי שזהו, אני הולכת להיות לבד כל החיים שלי. אחרי שםגעתי בחברה הכי טובה שלי ולא הגעתי לחתונה שלה בגלל שהייית על כך כך הרבה תרופות שפשוט לא זכרתי.. או אחרי שהחבר האחרון זרק אותי בגלל האבחנה...
אבל הבנתי משהו אז שיש אנשים שנועדו להיות לבד.
עברו 9 שנים מאז ואפשר להגיד שנשארתי "נאמנה" להחלטה. מנותקת לחלוטין.
לא היה לי חבר מאז אותו בחור, וגם את החברים שהיו לי העלמתי לאט לאט אבל בהתמדה.
היום בגיל 31 יש לי עבודה טובה ויציבות וזהו. אני לא יוצאת, לא מבלה, לא פוגשת אנשים ולא מתקרבת לאף אחד. ורוב הזמן זה אפילו לא חסר לי. כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים מתרגלים.
אבל רק רוב הזמן.... לפעמים כמו היום פשוט קשה לי.
כנראה שהפחד הזה של מה יקרה אם עדיין יושב שם אני מרגישה לא נוח בחברה ואינטימיות זאת מילת גנאי שיכולה לשלוח אותי בריצה לבונקר (הפנימי) הקרוב.
אני אפילו לא יודעת למה ישבתי לכתוב את ההודעה הזאת כאן, כנראה בגלל שאין אף אחד בחיים שלי היום שאני יכולה באמת לשבת ולדבר איתו
ועוד יותר כנראה שמחר אני אשכח ממנה לגמרי ואשאב חזרה לעולם הקבוע והרוטיני של עבודה, משחקי מחשב ולישון.