מצב באמת קשה

אסתי יקרה,

את סובלת מאד מאד, אני שומעת ומרגישה את עוצמת הכאב, ואת שינאתך לעצמך ולחיים.

אני לא חושבת שאת רוצה למות, כמו שאת רוצה להפסיק את הכאב הבלתי נסבל והמתמשך. אני מקווה ומאמינה שיש דרכים להפחית את הכאב מבלי לוותר על החיים. את צעירה, ויש לך עוד הרבה זמן ויכולת להשתקם ולמצוא לך טעם ומשמעות בחיים. בבקשה אל תרימי ידיים! שנות העשרים הן חלון הזדמנויות להשתחרר מהטראומות החברתיות שקשורות לימי בית הספר, ולמצוא לך כיוון חדש המתאים יותר לאופייך וצרכייך. אל תלמדי מהעבר על העתיד, אני בטוחה שהעתיד יכול להיות טוב יותר!

שני נסיונות אובדניים מצביעים על עוצמת המצוקה וחוסר האונים שלך. נראה כי את זקוקה להרבה הכוונה והכלה כדי לפרוץ לך דרך טובה. לא הבנתי מדברייך האם את נמצאת במסגרת טיפולית כלשהי. מאד חשוב שיהיה לך ליווי תומך של טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. טיפול נפשי וטיפול תרופתי נוגד דכאון הם הכרח בשעה קשה זו. יתכן כי מגיע לך סל של שרותים, כולל טיפול קבוצתי (לחיזוק היכולת החברתית שלך), הכוונה תעסוקתית וסיוע במגורים עצמאיים והשתלבות בקהילה. המטפלים הישירים שלך יכוונו אותך בעניין.

אם את חשה צורך לפגוע בעצמך, אל תהססי לפנות לחדר מיון רגיל או פסיכיאטרי. הצוות יכיל אותך ויעזור לך. מסגרת טיפולית אישפוזית או אשפוז-יום יכולה להיות מאד מכילה ומחזקת בשבילך לתקופה מוגדרת.

בהמשך הדרך, מחשבות על שינוי פיזי וגיאוגרפי בהחלט יכולות להיטיב איתך. קודם כל תתחזקי נפשית ותיצרי לעצמך רשת תמיכה ובטחון. מכאן תהליכי הפרידה מהבית יתאפשרו ביתר קלות.

אל תתייאשי, ותרגישי טוב!

אני לא עוברת שןם טיפול.
רק הייתי ביעוץ אצל פסיכולוגית, היא רשמה לי כדורים נגד דכאון ואמרה שאני צריכה טיפול נפשי.
בעזרת הכדורים האלו ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה לפני שבועיים, בלעתי את כולם, התעלפתי ונלקחתי לבית חולים.

אוקיי, פגשת כנראה פסיכיאטרית (פסיכולוגים לא רושמים כדורים) ואני מצטרפת בחום להמלצתה על טיפול נפשי אצל פסיכולוגית קלינית, לצד פעולות שיקומיות נוספות שציינתי בהודעה הקודמת. טיפול נפשי חינם תוכלי לקבל במרפאה לבריאות הנפש באזור מגורייך. לאור הנסיבות יקבלו אותך ככל הנראה ללא המתנה.

ראיתי שהעלית הודעה נוספת בפורום בנושא פנטזיות. בגלל שמצבך הנפשי מאד שברירי, אני ממליצה לך להתחיל טיפול ולהפנות את כל השאלות החשובות שלך למטפלת. חשוב שתהיי בקשר ממשי, ולא בסביבה וירטואלית, כדי שתרגישי מוחזקת ובטוחה.

אני מאד ממליצה לך להמשיך את הטיפול התרופתי, אך כדי למנוע את הישנות האובדנות, אנא הפקידי את הכדורים בידי אמא או אחותך.

כל טוב!

אני לא יכולה לפנות למרפאה לבריאות הנפש באיזור מגוריי מכיוון שאני עובדת במקום וכולם שם מכירים אותי. לגבי הפרעת האכילה שלי, כנראה שיודעים לגביה בגלל המראה שלי (העירו לי הרבה) אבל אני לא חושבת שמישהו יודע עד כמה המחלה שלי באמת קשה ועמוקה, מעבר לרק וסתם הפרעת אכילה.
לא הרבה אנשים יודעים שהפרעת אכילה זו הפרעה נפשית שלא קשורה ישירות לאוכל בכלל. הרוב חושבים שאנורקסיות אלה סתם בנות טיפשות שרוצות להיראות כמו דוגמניות ובולימיות אלה סתם גרגרניות שמקיאות (לא הרבה גם יודעים שבולימיה זה לא רק להקיא) כי הן לא רוצות להשמין...
אז גם פה אני בבעיה.
לפני כמה חודשים בדקתי את עניין הטיפול בחינם ובאיזור מגוריי מקום עבודתי הוא המקום היחידי.
אבל אני באמת לא רוצה להיחסף!

אני מבינה את החששות שלך. יחד עם זאת כדאי לך לשקול מחדש את סדרי העדיפויות.

בריאות נפשית היא בריאות לכל דבר. אם את סובלת עד כדי אובדנות, הרי שיש לך בעייה רפואית של ממש, וכמו כל בעייה רפואית, שמים אותה בראש סולם העדיפויות ולא חוסכים עליה זמן וכסף. (חשבי אם חס וחלילה היית חולה במחלה פיזית קשה ומסכנת חיים, האם היית עושה שיקולים כאלה, ומתלבטת האם לטפל?)

דכאון והפרעות אכילה, ושאר הבעיות שציינת, ניתנים לטיפול ולהחלמה בעזרה מקצועית נכונה. אם אינך יכולה לקבל טיפול דרך המרפאה בה את עובדת, פני דרך קופת החולים או אף באופן פרטי. יתכן כי אשפוז יום במסגרת מחוץ לקהילה שלך יחזק אותך, ויסלול לך את הדרך להמשך.

אל תזניחי, טפלי בעצמך, וכל טוב!