חייב איזשהו טיפ

ערב טוב,
(בן 18, תלמיד)
אני נתקל לאחרונה בבעיה,
אני הייתי רגיל להיות תלמיד של מאיות בלי השקעה רבה, ופתאום אני שמח אם אני מוציא עובר. אני חווה תקופות למחצה של ריקנות כרגע.

המוטיבציה שלי ללימודים בחטיבה הייתה ילדה שאהבתי אותה מאוד ממש מתחילת כיתה ז' (הרגשתי לא מוכן - אז לא הצעתי לה להיות איתי אף פעם), כביכול כדי להרשים אותה, הייתי נוהג להקשיב ולהעמיק בחומר בזמן בית ספר. היו לנו שיחות פוריות, ואני מאמין שהיא ידעה שאני רוצה להיות איתה (יש לה חושים של בנות)

בתיכון די התרחקו דרכנו, ובדרך טבעית הדבר שהקסים אותי בה גם די דעך.
תחילה, הציונים שלי כבר לא היו מאיות, אבל לא רחוקים מכך. יצאתי עם כמה בנות אחרות, חיפשתי אהבה אבל לא מצאתי משהו שהחזיק.
באותו זמן נכנסתי לאיזשהו בור שחור, הרגשתי תחושת ריקנות, חוסר מוטיבציה ענקי, חודש-חודשיים בקושי הלכתי לבית הספר, סבלתי באותה תקופה (ואני חושב שגם מגיל יותר קטן) מנדודי שינה חמורים, חיפשתי איזושהי אמת/כיוון/מטרה/סיבה לקום בבוקר המחרת, לא הייתי אומר שמצאתי את זה, אבל גם תחושה זו דעכה, והצלחתי לעבור את התקופה הזאת.
(אני לא נוהג לשתף אחרים בבעיות שלי, האמת היא שאני חושב שזאת הפעם השנייה שאני משתף מישהו בבעיה שלי אי פעם, וגם לזה לא ממש אפשר לקרוא שיתוף כי עדיין חסרה כאן האינטרקציה האנושית)

היום, שנה אחרי, אני מרגיש שאני הולך על חבל דק, מנסה להגיע למקום מבטחים כשהקרקע לא יציבה. אני יכול להיכנס שוב למראה שחורה, אבל אני לא רוצה. אני רואה את כמות החומר שאני צריך להשלים כרגע ממש תוך חודשיים-שלושה כדי לממש את הפוטנציאל שאני מאמין שטמון בי ולהוציא ציונים בבגרויות הקרבות שיתנו לי נחת ויספקו לי בסיס לעתיד, ואני יודע שעם מוטיבציה אני בהחלט יכול לעשות זאת, אבל אני לא מוצא אותה, לא מצליח לראות סיבה לשבת וללמוד כול יום, יותר מזה גם מתקשה לעשות את זה בפועל, כשניסיתי, תמיד אמרתי לעצמי "נו טוב, נתחיל עם זה מחר", ועבר כבר חודש מאז הפעם הראשונה שאמרתי את זה.

בשבועיים-שלושה האחרונים אני רואה (לפי ההבחנה שלי לפחות) שאותה אחת שאהבתי בחטיבה, מנסה להתקרב אלי, היא מכניסה את עצמה לסביבה הפנימית שלי ודי בוחנת אותי, אולי מחכה שאני יעשה מהלך, אולי זה מה שאני מחפש בהתנהגות החדשה שלה.
בהתחלה, לא ראיתי את זה, ולא היה אכפת לי מזה. אבל כרגע, אני מתחיל לחשוב שאולי אני צריך להיות אקטיבי כאן, להיות איתה בהחלט ישמח אותי, ואולי יתן לי את המוטיבציה שחיפשתי מחד, אבל מאידך אני רוצה לדעת שאני לא עושה את זה בגלל סיבות אגואיסטיות ושהתחושה הנפלאה תיגמר בעוד שלושה חודשים כשהלחץ החיצוני מהלימודים יעלם, ואז אני יחפש משהו אחר. אני יודע עד כמה היא רגישה וזה יכול להיות כל כך לא פייר מבחינתה. ישנו מצב גם שאם אני יציע היא תסרב, אני לא בטוח בדבר.
על כול מקרה, אני מחפש מזור לבלבול שלי, משהו שיביא לי את המוטיבציה לקום כבר מחר בבוקר ולחיות במלוא המרץ ולמצות את