שאלה לשחף

נגמר המקום לכתוב, אז אני ממשיכה פה:

רציתי רק עוד להוסיף שבמכתב מצ'וקמק שהיא שלחה לי לאחר כשבועיים, מכתב נשלח ככה רשמי ומודפס (בטח היא אפילו לא הדפיסה אותו וגם לא ניסחה אותו בעצמה..) היא כותבת דברים מאד לקוניים כמו שאני מוזמנת לפנות לשירותים הפסיכיאטריים ב.. ושהיא מקווה שיבואו עבורי גם ימים טובים יותר..
אחרי 4 שנים, שחף! א ר ב ע שנים!!!!!! לא, אולי נהיה בקשר בעתיד, לא, אשמח לשמוע מה קורה איתך, לא, מה שלומך? מה קורה איתך? איפה את? איך את? כלום, כלום, כלום, כלווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווום
לו רק היית יודע כמה הענקתי לאישה הזו וכמה היא הודתה בכך והיתה אומרת לי ש"חדרתי" אליה ושאני המטופלת הכי הכי...וכמה היא חושבת עלי מעבר לזמן הטיפול וכמה ריגשתי אותה ונגעתי לליבה ועוד כל מיני קלישאות מהלכות כאלה ואני שואלת למה, למה, למה לומר למטופל ועוד למטופל גבולי כאלה דברים אם אתה לא באמת חש אותם?? כי אם הרי היית חש אותם ובאמת היה לך כ"כ איכפת מהמטופל לא היית נוטש אותו ככה בשעת צרתו הגדולה ביותר, זונח אותו שיסתדר איכשהו לבד או שלא שימות ויתפגר! ועוד לא דיברתי בכלל על זה שלאמי יש סרטן סופני..
מה בעצם אני רוצה ממך? מסכן, איך נפלתי עליך אה?? מצטערת, כנראה שרציתי ככה לשפוך את זעמי ולקבל קצת רחמים ואמפתיה..

שלום

(המחשב שלי נפל בימים האחרונים, מצטער אם העיכוב בתגובה גרם עוגמת נפש. למציאות יש את דרכיה המיוחדות להתערב במהלך העניינים).

אני קורא את המצוקה, הזעם והכאב שלך, שאת מיטיבה לתאר. כואב לי שאת חשה פגועה ונטושה. אני מרגיש את ההיזקקות והצורך שלך. פורום כזה, לצערי, לא יכול לספק תמיכה מספקת. אני מודע למגבלות, וחשוב שגם את תהיי, כדי שלא תוותרי על מענה הולם לצרכים שלך.

לגבי שאלותייך, אינני יכול לענות, משום שאינני חלק מהמקרה והמורכבות שלו. אני גם לא יכול לדעת איך הייתי נוהג במצב על כל המורכבות של קשר טיפולי ארוך, משמעותי ומורכב ביותר. הייתי נאלץ להתנהג בצורה הטובה ביותר שאני יכול לה, בהתאם ליכולות שלי, להבנות שלי, ולמגבלות שלי. אני מקווה שהטוב ביותר שלי, היה טוב גם לצד השני. כמטפל אני מאמין שעליי לקחת את האחריות על הטיפול, על ההצלחות ועל הכישלונות.

כפי שכתבת הפרעת אישיות גבולית היא הפרעה הגורמת סבל רב. במידה רבה משום הקושי ביצירת מערכות יחסים יציבות, והמעברים החדים משחור ללבן. קשר שהיה כל כך משמעותי במשך ארבע שנים, עם צדדים מיטיבים, כפי שאת כותבת, נגמר באחת בצורה שלילית קיצונית. אינני מנסה להחזיר אלייך את האחריות, אלא לומר משהו על הכאב שלך ועל העוצמות שלו. כתבת בפעם הקודמת על פצע עמוק, פתוח ושותת. באופן רגיל כאשר אנו מקבלים מכה, אנו עומדים בזה, ומנסים להבין ולברר את המשמעות של המכה בתוך הקשר. אבל כשאנו מקבלים מכה בפצע פתוח זה עלול להיות בלתי נסבל, הכאב חזק מדי, ואנחנו חייבים להתנתק, להתקיף חזרה, לברוח וכדומה. כי הכאב חד וחזק מדי ובמצב כזה אנחנו חייבים להגן על עצמנו, גם אם זה במחיר של תגובה קשה מאוד. נדמה לי שקיבלת מכה בפצע פתוח.

חשוב לציין שלא כל מסגרת מתאימה להכלת כל בעיה. ולעיתים אי ההתאמה הזו, אם כל הרצון הטוב, גורמת בסופו של דבר לתחושת החמצה, לשני הצדדים. שוב, למציאות יש לפעמים את דרכיה להתערב, לא תמיד דרכים טובות או שקל להשלים איתן (גם מחשב שקורס יכול להיות בלתי נסבל למעורבים).
אני לא בטוח שאם משהו לא נגמר טוב, זה אומר ששום דבר לא היה שווה. הרבה פעמים מה שנשאר לנו ממסע ארוך, הוא המסע, ולא נקודת הסיום. לעיתים קרובות 'מבחן התוצאה' הידוע והמקובל כל כך בתרבות שלנו מעוות את החשיבות של הדרך. האם כל קשר שבסופו נפרדים לא שווה דבר? זו שאלה לא פשוטה, ולכל אחד יש את התשובה שלו.

לסיום, אני רוצה להמליץ לך בחום לא לשקוע בזעם שלך על חשבון עצמך. הדבר החשוב ביותר הוא שלא תזניחי את עצמך, וכן תפני לקבלת עזרה במקום שיכול לתת מענה לצרכים שלך. הפרעת אישיות גבולית דורשת לעיתים קרובות טיפול אינטנסיבי המשלב טיפול פרטני, תמיכה קבוצתית וטיפול תרופתי בקומבינציות שונות. פני לטיפול, כי מגיע לך להרגיש טוב יותר, וכי חשוב ביותר שלא תפגעי בעצמך – עבור עצמך!! ועבור הקרובים לך שזקוקים לך. צר לי מאוד לשמוע על אימך ואני מקווה כי מצבה ישתפר, ושתסבול כמה שפחות.

בהצלחה

התגובה האמפתית והכ"כ מבינה שלך.
המשפט: "..קיבלת מכה בפצע הפתוח.." - הוא בדיוק מה שקרה!

לגבי מה שכתבת על כך שצריך לראות את כל המסע וגם את הטוב שהיה בטיפול ולא רק את הסוף הטראומתי - זו בדיוק הבעיה של מי שסובל כמוני מההפרעה הזו. אני רואה רק את השחור, רק את הסיום הלא מקצועי, את הנטישה ועל רקע זה כל ה"טוב" שהיה כביכול נראה לי כשקר, זיוף ותרמית אחת גדולה!

כיום, התאוששתי, יצאתי מזה בניגוד לכל הציפיות וכמו שאומרים: מה שלא הורג - מחשל, אבל עדיין חסרה לי סגירה טובה ונכונה של כל מה שהיה. לדעת למה היא התנהגה כפי שהתנהגה, האם זה באמת בגללי, בגלל שאי אפשר "לאהוב" אותי, לקבל אותי כפי שאני, אבל אני לא בנויה לבקש את פגישת הסיום שאז לא הלכתי אליה, כיון שלא מתכוונת להתחיל את כל הסבל והיסורים מחדש. אז זה כבר יישאר ככה לנצח, פצע פתוח נוסף, לא מאוחה.

למרות שלא תיארתי לעצמי עד לפני שבועיים כי יהיה בי עוד כוח להתחיל טיפול נוסף, חדש, התחלתי בכ"ז טיפול ב- DBT באמצעות מכון אופק, שמנהלת אותו ד"ר יפעת כהן, שמשלב כפי שכתבת טיפול פרטני, קבוצתי ותרופתי.
מקווה שלא אתאכזב ואיפגע שוב, כבר אין לי כוחות!!

שוב, תודה רבה לך,
אני