חוסר ביטחון עצמי? או אמונה עצמית...

חגגתי השבוע 23 שנים.
אני עכשיו נמצאת במסגרת שיקומית מטעם ביטוח לאומי ..
יש לי קשיים רבים בלימידה ובעיה רפואית שאיתו הכל נגרר לחוסר אמונה עצמית..
לכאב בתוך הלב שדוקר בפנים ,שאני לא יכולה לראות כמה אני שווה לעולם הזה..
אני מודעת ורואה במסגרת הזאת כרגע. שי המון אנשים שאוהבים אותי ואני חשובה להם..
אבל בתוך הלב שלי רע לי , למרות שמבחוץ אני צוחקת המון ואוהבת לשמוח וגם מחייכת לאנשים ולסובבים אותי ואני מרגישה שזה מחוזר חזרה אהבה הזאת והחיוכים..

אבל , אני לא מצליחה להאמין בעצמי ,בגלל המגבליות שלי..קשה לי עם זה נורא
אני מפרשת את המגבלה הזאת של קשיים הרבה בלימידה, ש המחלה שנאי סוחבת ,כמשהו שהוא שונה, לא שווה ,משהו שהוא מיותר .שאין איש שיכול להבין מה שאני מרגישה בתוך הלב שלי שלפעמים מתוך האבה לשמחה להיות במרכז העניינים , לפעמים אני רוצה לשבת בפינה ולא לעשות דבר,אני ידע זה לא טוב ולא נותן בכלום וככה עוד יותר אחזור אחורה..

ואני רוצה להיות במשחק,להיות במה ולא רק להיות ניצב, אלא גם לדבר ושישמעו אותי
אבל הקול שלי לא נשמע הסאונד כבר לא עובד, והקול הפיזי מוחלש..

אני מרגישה שאין בי יכולות,אי רוצה ליהות בעבודה בסביבת אנשים מכובדים, אנשים שהם בני אדם ושלא יתיחסו עליי כעוד אחד מהעבוד לבי יחס אנושי, יחס חם..זה לא שאני "מסכנה" אני בחורה מאוד עדינה, רגישה,גם אם אני לא מראה את זה כבר כפי חוץ..אבל בגלל המגבלות הללו
השנים הארוכים שלא אמינו בי, שכל הזמן גם מורים פרטיים אמרו ,שאין סיכוי שיצא ממיני משהו,נכנס עמוק ללב..

ולמרות זאת שאני יודעת שהתנדבתי לצבא ! שעשיתי בגרות מלאה..שאני בשיקום ,מדברת על דברים שמציקים לי שם למרות שזה מאוד!!1 קשה לי לפתוח פצעים לפתוח דברי קושי בפני קהל או אחד על אחד..

אני עדיין מרגישה שאני לא מספיק אהובה ולא מספיק רצויה..

כמה שאני מנסה לעזור לעצמי ולהגיד וואלה תסתכלי אוהבים אותך את יכולה מה שאת יכולה,הלב לא שקט..