איך הורים מזיקים לנפש הילדים....

שלום!
אני בת 25 .גרה עם ההורים(עדיין..).האמא היא אישה קשה ומרירה.מן אופי כזה שחושבת שרק היא עברה קשיים בחיים.כל הזמן מקטרת ומתלוננת.זה עושה אווירה לא טובה בבית,מן הרגשה שכולנו נדבקנו בהנחת החיים שלה שהחיים קשים.כל הזמן נאנחת ,כל הזמן זה קשה לו וההוא קשה לו,העניין הוא שזה משפיע על כולם אני שונאת את זה אבל מסתכלת עליי ולצערי אני מחקה ממש טוב אותה.אני שונאת להיות בבית אבל איכשהו אני תמיד כאן(מכל מיני סיבות לא מוצאת עבודה) והמשוואה הזאת מטריפה אותי איך אני לא אהיה כמוה.
אני נמצאת בטיפול וזה ארוך ולא ברגע יש תוצאות,,ואני מבינה יותר דברים,אם אמא שלי לא רוצה לטפל בעצמה זאת בעיה ולא רק שלה אלא גם שלי כי זה משפיע עליי לרעה.אז אני מנסה לדבר איתה על זה.אבל זה כאילו גם אני כבר נדבקתי.
בנוסף,כל פעם שיש כאן ריב ,גם אם זה לא קורה הרבה ,מספיק אחד שתעשה תמוות בשביל כל התקופה שלא רבה,25 שנה אני שומעת אותה אומרת שהלוואי שהיא תמות וכאלה,אל דאגה אני מכירה אותה ,בחיים זה לא יקרה היא פסיבית , חוץ מזה שזה רק כדי לגרום לנו לרחם עליה,זה כנראה עושה לה נעים בגוף,הפסכולוגית שלי אומרת עליי שקשה לי לוותר על התלונות שלי ואני להבדיל ממנה באתי לטיפול אז כדאי שאלמד לוותר.
רציתי בעצם לשאול:
1.האם זה באמת נכון שאדם יקבל סיפוק מלהתלונן??הרי אני סובלת מזה ,אני מרגישה שאני לא סובלת את עצמי כשאני עושה את זה כל היום ומצד שני לא מפסיקה ,אז זה הסיפוק?
2.הייתי רוצה לספר לה על כל השנים והפעמים שהיא אמרה שהיא רוצה למות,אבל מצד שני אני מפחדת שהיא תיקח את זה כאיום,זה ממש לא!אני מכירה אותה!אבל שמעתי שאיום יכול להוביל מטפל להתלונן בב.הנפש..איך להמשיך להיות גלויה איתה ולהוציא את זה מבלי לחשוש?האם מותר לה בכלל אם זאת לא מטופלת שלה?ואיך אדע שהיא לא תסיק מסקנות מוטעות?
תודה......