אין לי כוח אני אפילו לא מסוגל לבכות

בד"כ אני לא מגיבה בפורום הזה, אבל הודעתך כ"כ נגעה לליבי וכאבתי איתך כל מילה שכתבת.
אם יורשה לי, הצעתי לך היא לנסות בכל מחיר ולמרות רגשי האשמה, להתנתק קצת מאמך ולנסות לחיות את חייך.
לדעתי, כל עוד אתה שם כל הזמן עבורה ובהישג יד, אמך מאפשרת לעצמה להיות חסרת אונים ומרוכזת בעצמה ובכאב הפרטי שלה. יתכן כי בצורה אבסורדית, אם לא תהיה שם כל הזמן עבורה, היא תיאלץ להתחיל לעמוד על רגליה שלה מחדש.
יכול להיות שייראה לך כי מה שאני כותבת מאד פשוט למי שלא עמוק בתוך הסיטואציה, אבל חשוב לי שתדע שאני דוקא כותבת מנסיוני האישי. גם אבי נפטר כשהייתי בת 20 ולא באופן טבעי,אלא כיון ששם קץ לחייו וגם אמי שהיתה מאד מאד קשורה אליו ותלויה בו נכנסה לדיכאון ולא איפשרה לי לעזוב את הבית ולחיות את חיי. הקשר בינינו היה מאד סימביוטי ומזיק - לעיתים נראה לך שאתה מאד קשור למישהו במובן החיובי של המילה, אך מתברר לך במבט לאחור שזה היה קשר מאד חד סיטרי ואף גרמו לך להרבה מאד ייסורי מצפון ולרגשות אשם לשווא, כי זו הדרך היחידה להמשיך ולהחזיק אותך שם.
גם היום, 23 שנה אחרי, הקשר עדיין מאד טעון וקשה ובמיוחד שאמי חולה בסרטן, אבל אני לא נכנעת יותר למניפולציות הרגשיות שלה שהיא מפעילה כל פעם כשכועסת עלי כי אני לו איתה ולא עוזרת לה מספיק. כשהיא אומרת שחטפה את הסרטן בגללי, אני לא מפנימה את זה יותר. אלה האמונות שלה, שכל מה שקורה לה זה בגלל מישהו..
ואתה יודע מה? נראה לי שהיא מסתדרת טוב מאד בלעדיי. רק שכשהיא מדברת איתי נוח לה להתמסכן ע"מ לגרום לי לרגשי אשם ולהחריב את חיי.
לדעתי, אתה צריך להגיד לאמך, שאמנם היא איבדה את בעלה, אבל אתה ואחיך איבדתם את אביכם ושאתם גם זקוקים לנחמה, לעצה ולהדרכה של אמא - של הורה! אתה לא זה שצריך לגדל את אימך, ההיפך! היא למרות הכאב צריכה לאפשר לך ולאחיך לחיות את חייכם ולא להקריב קורבן ולהיות 24 שעות ביממה מסביבה ולהחזיק לה את היד..
גם העובדה שהיא לא מוכנה להתפנות לבי"ח יש בה מן האגואיסטיות - היא לא באמת רוצה "להחלים" ולהיעזר באנשי מקצוע, אלא נוח לה יותר ליפול עליכם ובעיקר עליך ולדעתי זה ממש לא פייר ולא התנהגות של הורה!4 שנים הם מספיק זמן להתאושש ולחזור לחיים!
תציע לה לקבל עזרה נפשית - טיפול ו/או אישפוז קצר בביה"ח ואם היא תמשיך לסרב, תעמוד על שלך ולמרות הקושי הרב תבהיר לה שאם היא לא מוכנה לקבל שום עזרה, אתה מתחיל לבנות את חייך! לא אמרת בן כמה אתה, אבל אם אחרי צבא, אולי תתחיל ללמוד, לרכוש מקצוע, אולי תכיר מישהי, תקים משפחה משלך?..
מותר לך ומגיע לך!!!!! ואם היא לא מוכנה לקבל טיפול, אולי אתה תלך ע"מ שיחזקו אותך בדרכך מבלי להרגיש רגשי אשם, שאני יודעת טוב מאד עד כמה הם ממיתים ומרפים את הידיים ומקבעים את המצב הקיים ולא מאפשרים שינוי!
לא יודעת אם אתה מתחבר למה שכתבתי, אם אתה במקום שמסוגל לשמוע.
בכל מקרה, מאחלת לך שתהיה חזק ותעשה משהו למען עצמך!

את אמא שלי, אבל בהחלט מלא תיסכול ואני עצור לחלוטין בחיי היום יום שלי. הייתי חייל מצטיין ביחידה קרבית איכותית בצהל ויעדו אפילו לשלוח אותי לקצונה אבל כשאבא שלי נפטר הכל השתנה התחלתי להדרדר עד שהיום אני במצב שכבר שנתיים אני כמו גולם, לא מסוגל לקחת אחריות על משהו, האחריות היחידה שנותרה לי היא להיות בבית ולוודא שאמא שלי ואחותי הקטנה לא מתמוטטים (אני בן 24). הגעתי למצב שאני פשוט לא מצליח להבין מאיפה בני אדם אוספים כוחות לעבוד להקים משפחה לטפל בילדים, אלה דברים שאני רוצה לעשות בעצמי אבל אין לי כוח שאפילו מתקרב לכזה שמספיק לכל אלה.

אמא שלי אישה מדהימה, היא כזו שדואגת לכולם חוץ מלעצמה וזו הבעיה... האגואיסטיות שלה לא באה מעצם היותה אגואיסטית כמו מהעובדה שהיא פשוט מפחדת לטפל בעצמה באמת (ניתוח מסוכן) ומעדיפה את הטיפול התרופתי שיתן לה אשליה שלפחות הכאבים לא חזקים, המצב מתסכל ביותר, זה דורש ממני המון מאמץ נפשי עכשיו לכתוב כאן כי ממש אין לי כוח לזה. תודה על ההתייחסות שלך יקירתי, אשמח לשמוע עוד אם יש מה לומר. אני מרגיש לפעמים שבא לי לחזור להיות ילד בן 3 שלא חושב על כלום ולא יודע כלום.

שלום לך,

אתה כותב הרבה על אמא שלך, ועל כך שאתה אחראי עליה ועל אחותך הקטנה, אבל אתה לא כותב כמעט על עצמך. רק חצאי משפטים לא ברורים. אתה איבדת אב בגיל צעיר, תוך כדי שהיית בצבא. זה משבר לא פשוט שאתה מתמודד איתו, עם האבל, האובדן והכאב. לעיתים קל יותר לטפל במישהו אחר מאשר בעצמך. נראה כי בכך את ואמא דומים.
נראה כי במשפחה שלכם התרגלתם להתמודד דרך דאגה לאחר, אבל כך כל אחד בעצמו נשאר לבד, עם האבל שלו, עם הכאב שלו, שלאף אחד אין גישה אליו, גם לא לו עצמו.

אני חושב שמה שכתבה לך בדידות נכון, חשוב שתתרכז בעצמך. חשוב גם שתוכל למצוא בתוכך דרך שזה לא יהיה 'או או'. או שאני נוטש או שאני מקריב את עצמי לחלוטין. אתה יכול לדאוג לעצמך, לחזק את עצמך, למצוא את הכוחות שלך להמשיך הלאה, ואז תוכל גם לעזור לאחרים במידה הנכונה. במצב הנוכחי כל אחד שוקע בעצמו בתוך משבר, ומנסה להתמודד דרך דאגה לאחר. אך למעשה המשבר רק הולך ומחריף.

אם קשה לך לפנות עבור עצמך לטיפול נפשי, אתם יכולים לפנות יחד לעזרה מקצועית, כמשפחה שזקוקה לעכל ולעבד אבל קשה על אביכם, אבי המשפחה שהלך בטרם עת. הרצון לחזור ולהיות בן שלוש, הוא גם הרצון לחזור למצב שבו היה אב גדול וחזק שדאג לדברים והם לא נפלו עליך. אכן נופל עליך יותר מדי כרגע. חשוב מאוד שתיתן לעצמך את הלגיטימציה להתרכז בלעזור לעצמך, גם אם זה אומר לעבור דרך המקומות הכואבים והקשים שלך. לטפל באחרים זה קשה, אבל פחות כואב, עם זאת, זה פחות יעיל בטווח הארוך.

בהצלחה

מה אני לא עושה שאני כן צריך לעשות בשביל לבטאאת העצות שנתת?
הרי כתבתי שאני מרגיש שזה קושי גדול מדי עבורי ללכת לעבוד או להיות בסביבת אנשים כי אני מרגיש שאני מכל מיני סיבות ריגשיות מוציא יותר מדי אנרגיות כשאני נמצא במסגרת שלא מנוהלת אך ורק על ידי. וזה קשה, כי אני כל הזמן בביקורת סמויוה גם כיום, אף אחד לא מרוצה מהעובדה שאני לא עובד בגיל 24 במיוחד בחור כמוני שהם חושבים שיש לו פוטנציאל גדול, אבל אין לי כוחות, גם לא להתמודד עם המצב של אמא שלי, אבל כשצועקים הצילו, אדם רגיש חייב לעזור. זה לא שיש לי כוחות לעזור לה יותר מלעצמי. אני לא סומך על הרבה אנשים כיום ובטח ובטח לא על פסיכולוגים שמהניסיון שלי איתם לא נתנו לי מהומה ממה שחבר טוב ואוזן קשבת נתנו לי. אני מרגיש שלכל אדם בעולם יש תאוריות משל עצמו וקשה לי למצוא תאוריה שחופפת לתאוריה שלי ואני די נופל בין הכיסאות. הלוואי והייתי משוחרר ומרגיש שלא כזה מעייף לחיות בסביבה של אנשים כי אז הייתי מצליח לדאוג לעצמי יותר.

ולא עייף ומיואש, עליך לצאת מהמצב הנוכחי ולא לקבע אותו!
בזה שאתה אומר לעצמך שאתה לא יכול אחרת, אתה מקבע ומנציח את המצב הקיים וגם מתחיל להאמין בכך שלא ניתן אחרת.

כשאני נורא מפחדת ממשהו אני אומרת לעצמי שצריך להיכנס בפחד ולא להתרחק ממנו. זה כמו שאם מישהו רודף אחריך ואתה בורח אתה מתמלא יותר ויותר פחד, אבל אם דוקא תעצור ותסתובב ותתעמת עם הרודף ועם הפחד, אתה תגלה שהוא יפסיק לרדוף אחריך ולא יהווה יותר איום. אח"כ תתמלא בתחושת סיפוק עצומה ותאמין יותר בעצמך ובכוחותיך.

אם אתה מרגיש כרגע שאתה לא מסוגל לעבוד ולהיות במסגרת, אתה יכול להתחיל בקטן: רק כמה שעות ביום, עבודות זמניות, מתן שיעורים פרטיים, להוליך כלבים, לא יודעת כל דבר קטן, זה גם יכול להיות חוג או קורס אם יש לך אפשרות כלכלית לכך. העיקר שתצא לכמה שעות מחוץ לאוירה הקשה והמדכאת בבית וכך יחזור אליך הבטחון ואולי גם יצוצו רצונות וחשקים שחשבת שכבר אין לך.

לדעתי האישית טיפול כן יכול להועיל לך, אבל אם אתה לא מתחבר לזה, זה כבר עניין אחר. אתה יכול אפילו לנסות טיפול קבוצתי כלשהו וכך גם תהיה בחברה וגם תראה שיש עוד אנשים כמוך ותוכלו לעזור אחד לשני ובליווי של איש מקצוע.

הכי קל להגיד: אני לא יכול, אני לא מסוגל, להרים ידיים ולהיכנע למצב הקיים שלא טוב לך ואתה סובל ממנו, אבל אתה בחור כ"כ צעיר, ששירת בצבא ובטח עבר שם חוויות קשות ומחשלות וחבל שאתה מוותר לעצמך ומרים ידיים כ"כ בקלות. אם תתעשת ותיכנס בפחד, תהווה גם דוגמא וכוחות לאחותך, הרבה יותר מלהיות בדכאון.

זו דעתי האישית - אני מתרשמת מהודעותיך שאתה פאסיבי ולא ממש מוכן נפשית לשינוי אמיתי במצבך. אולי אתה עוד לא שם. אולי זה עוד יגיע בהמשך.

בינתיים, שיהיה לך רק טוב.

אבל שיניתי את הכינוי הזה, רק מלקרוא אותו זה מדכא. אני אגיד לך, הראש שלי במלא במחשבות ורעיונות של כל מיני דברים ופילוסופיות שאני לא כל כך יודע איך להכיל אותם או להתמודד איתם, אני נמצא במצב כזה שאני מנסה לעבוד עם עצמי לקבל את האנשים כמו שהם ואת עצמי כמו שאני וכל הזמן אני מתנגש בהתנגדויות פנימיות שמקשות עליי לקבל את החיים בקלות ובכיף. בחיי היום יום אנשים מכירים אותי (לפחות עד לא מזמן) כאדם מאוד נגיש חברותי חייכן כיפי ורגיש אבל בזמן האחרון אני לא יכול לתת את הדברים האלה כי אני עצור בתוך תוכי, אני מאוד עצור, מאוד לא סבלני לאנשים, עסוק בעצמי מאוד וגם לא בדיכאון, אני לא טיפוס דיכאוני אבל מה שכן, אני טיפוס עם המון ביקורת עצמית וכבר אין לי כוח לזה, אין לי כוח כל היום להתעסק במי התיחס אליי יפה למי אני התנהגתי יפה, מי אוהב אותי מי לא אוהב אותי, איזה בחורות עשו לי עיניים איזה בחורות לא עשו לי עיניים, העולם שלי כל כך עשיר ברגשות ומחשבות שזה פשוט מעייף להיות "אני".

בצבא עברתי המון חוויות לא קלות מבחינה נפשית וכמובן מבחינה פיזית, למדתי שאני מסוגל לעשות דברים שלעולם לא חשבת שאתה מסוגל לעשות למרות שתפסתי מעצמי בחור חזק, אבל זה מה שהכי מפתיע אותי, שלמרות כל מה שעברתי כביכול והפוטנציאל הגדול שכולם ניבאו לי, פתאום מצאתי את עצמי יושב כל היום בבית מול המחשב ולא מסוגל לזוז לשום מקום. אני מרגיש שבקושי יש לי כוח להתנהל בצורה שאני מתנהל אז להיות במקום בו אומרים לי מה לעשות וקובעים לי את סדר היום (עבודה) זה כבר גדול מדי עלי. הלוואי והיתה לי אוזן קשבת ציפור מגירה כזו שאני יכול לשפוך בפניה את כל הדילמות והמחשבות שלי מבלי שהיא תשפוט אותי... זה יכל לעשות עבורי המון,

אבל לכי תמצאי ציפור נפש כזו, פסיכולוג או דמות מקצועית זו לא ציפור נפש עבורי, אומנם יש לי בעיות אבל אף פעם לא טענתי שפסיכולוגיה זה אירגון חכם. זה אירגון שברוב המיקרים לא הוכיח את עצמו ויותר מכך, כמעט כל התאוריות האמיתיות בקשר למדע הנפש נמצאים בתורה שלנו, התורה היקרה של היהודים, אבל לצערי עדיין קשה לי להגיע לרמה שבה אני יכול ללכת במאה אחוז או קרוב לזה על פי אורך החיים היהודי הסטנדרטי, בגלל שבהיותי צעיר עם הרבה תשוקות ורצונות, קשה לי לוותר על החוויות הגשמיות האלה ועד שאצליח להתגבר עליהם, ארצה להיות שלם עם עצמי בכל מצב שאני נמצא בו.

אני כמובן לא אשת מקצוע ולא יכולה וגם טסור לי לעסוק באיבחונים, אבל כיון שאתה מאד מזכיר לי את עצמי בהתנהגויות והמחשבות השיפוטיות שלך כלפי הסביבה ובעיקר כלפי עצמך, הייתי אומרת שלמרות שאתה לא חושב/מרגיש כך אתה כן עובר איזה שהוא סוג של דכאון.
אני לא רוצה לדבר בהכללות, אבל בד"כ גברים פחות מרשים לעצמם להישבר ולומר: אני בדכאון - זה כאילו לא גברי להודות בחולשות כאלה ואחרות וגם הם בד"כ יותר מתפקדים על פני השטח גם כשעוברים חוויות קשות. פחות מרשים לעצמם להתפרק בגלל כל מיני אמירות חברתיות, בניגוד לנשים שיכולות כן להודות בחולשותיהן. אבל מה קורה באמת מתחת לפני השטח? מתחת להדחקה? מה קורה באמת לנפש? הרי ברור לי לחלוטין שאתה במצוקה קשה מאד ולא יודע איך לצאת ממנה וכיצד לפעול ולכן גם אם אינך מאמין בפסיכולוגיה ולדעתי אתה מדבר בהכללות וחבל, אולי כדאי אפילו ללכת לפסיכיאטר ולקבל עזרה תרופתית לזמן מסוים, ע"מ לגייס כוחות ולחזור לחיים האמיתיים.
פסיכיאטר זו לא מילת גנאי, ההיפך! אם אתה לא מאמין לחקר הנפש, הרי שאתה חייב להאמין לחקר המוח! הכל כימי, ביולוגי ומאד יכול להיות שחסר לך כרגע איזה אלמנט כימי במוח שאתה יכול לקחת אותו באופן מלאכותי.

אני היום בת 43 ועברתי דברים מאד קשים בחיים כולל דכאונות קליניים ומשברים ללא הפסק.הייתי גם בחורה מאד דכאונית עם נטיות ומחשבות רבות על מוות.עברתי טיפולים רבים מסוגים שונים וגם לוקחת תרופות שגם איתם קשה לי, אבל החיים קצת קצת יותר נסבלים. כיום אחרי שנים רבות מאד של סבל ומשברים ופרידות טראומתיות (כבר כתבתי לך שאבי התאבד כשהייתי בת 20 וגם לי היה מאד קשה עם אמי שהפכה להיות מאד תלויה בי וחנקה אותי) אובחנתי סוף סוף. האבחנה: הפרעת אישיות גבולית ולא איכנס פה למשמעות שלה ולהשלכותיה ופגיעתה באיכות החיים, אבל כתוצאה מהאבחנה אני מרגישה לראשונה שהמושכות של חיי בידיי ואני יודעת לאן לפנות ע"מ לקבל עזרה. אבל אני לא רואה בכל הטיפולים שעברתי עד כה בזבוז זמן כי למרות שאולי בזבזתי 20 שנה מחיי הם הובילו אותי לאבחנה המדויקת ולמקום שמתאים לי ויכול לעזור לי. כל זה התפתחות וגדילה והתבגרות ואני לא מאמינה שניתן לקצר תהליכים בחיים. לכן מאד מאד ייתכן שאתה כפי שכתבתי עדיין לא מונח במקום ויש לך עוד דרך רבה לעבור, אבל זה לא אומר שאתה לא צריך להתחיל בדרך! להתחיל ללכת, לצעוד!

בצבא כפי שכתבת עברת דברים שלא חשבת שאתה מסוגל לעמוד בהם ואתה יודע למה? כיון שבצבא אין ברירה! מפקדים עליך ואתה חייב לבצע! אין מקום לפחד ו/או להנחות, אלא אם כן אתה באמת ממש ממש לא מסוגל ואז פונה לקב"ן. אתה לא פנית לקבל עזרה ועמדת בכל מה שעמד לפניך, אבל עכשיו אתה אזרח, אדון לעצמך ואין מי שיפקד עליך, אז אתה חושב ומרגיש שאתה לא מסוגל וזה ממש ממש לא נכון! אם למשל היו קוראים לך עכשיו למילואים ומעמידים אותך שוב במשימות קשות, לא היית עומד בהן? בטח שכן! ולמה? כי המולדת קראה לך?? אתה יותר חשוב לעצמך מהמולדת. תתחיל

לחשוב ולעשות למען עצמך!! תשים את עצמך במרכז! מותר לך!

לגבי ציפור הנפש - זה בדיוק המקום של הטיפול, בו אתה במרכז ומקשיבים ומאזינים רק לך! שוב, כיון שאתה לא מתחבר, אתה יכול לכתוב לעצמך כמו יומן וגם כמובן בפורום הזה ו/או בעוד אחרים רבים שקיימים. ככה לא צרגיש ששופטים אותך. מי שלא יתחבר אליך ולתחושותיך פשוט לא יגיב.

לסיכומו של עניין, אני אומרת תשים לרגע בצד את השיפוטיות (אני יודעת שזה קשה כי אני בן אדם לא פחות שיפוטי ועוד אומרת לכולם בפרצוף מה אני חושבת עליהם, דבר שמוביל להרבה עימותים, שנאה כלפיי ועוד) ואת התיאוריות וההכללות ותחשוב מה הכי הכי הכי בא לך לעשות. אתה אוהב בע"ח? תתנדב באחת מן האגודות. אתה אוהב לצייר? לצלם? לעסוק בספורט? לרכב על אופניים? לא יודעת מה. תגיד לעצמך שאתה מתחיל מחר ואל תיתן לעצמך הנחות. תראה את זה כמשימה, כפקודה שלך לעצמך! אולי תיקח את אחותך ליום כייף? תעשו משהו ביחד בפורים. תיקח סרט ותראו כל המשפחה ביחד. אולי תיקח את אמא שלך לסרט בקולנוע או לבית קפה. לא יודעת מה, משהו, יש מיליון דברים כיפיים שאפשר לעשות גם מבלי לעבוד ולהיות במסגרת לוחצת וחונקת ודרך אגב יש גם עבודות לא משרדיות. עבודות מהבית, עבודות פרילנס. תהיה יצירתי. תתחיל בקטן והעיקר שתחייך קצת.

אם אתה צריך עזרה או שאתה במצוקה ובא לך לכתוב ולשפוך - אני כאן.

בהצלחה!

שלך כלפיי. למרות שאת אומרת שאת אדם שיפוטי ובטח יש לך כל מיני הערות להעיר לי בתוך תוכך על "למה אחרים מסוגלים ואתה לא" את אומרת לי דברים שבעיקר ישמחו אותי ולא ירגיזו אותי וזה מראה על אינטיליגנצייה ריגשית של הזדהות איתי.

היתה טעות אחת בידייך, למרות היותי משרת ביחידה קרבית איכותית, פניתי לקב"ן במהלך השירות, הרגשתי כל כך חנוק ורגיש שפשוט הגעתי לפעמים לרגעים של סבל ברמה מאוד מאוד גבוהה. הסבל היה ברמה כל כך גבוהה שאני פשוט לא זוכר שום תקופה אחרת בחיים שלי שהזכירה סבל כזה. זה היה סבל משולב של לחץ נפשי ופיזי רגע אחר רגע בידיעה שיש לי עוד שנתיים וחצי שלמות להמשיך במתכונת הזו עד השיחרור וכשהזמן התקדם זה רק נהיה לי יותר קשה, היה לי תמיכה מההורים שכמובן שרצו להחזיק אותי שם שאני לא אפרוש ואפילו אמא שלי שוחחה עם המפקד שלי שהחליט שהוא לא מוותר עלי בשום פנים ואופן בגלל שהוכחתי את עצמי בכל התחומים של השירות, אבל בתוך תוכי הרגשתי רוח רפאים, הרגשתי כל כך סובל שכבר היה לי קשה להאמין שאני חי, הרגשתי גמור ושחוק ברמות הכי גבוהות שיש בעיקר בגלל שלא היו לי את הכלים הנפשיים להתמודד עם מסגרת כל כך קשה נאלצתי פשוט לאלתר, אילתרי יום אחר יום דרך התמודדות חדשה וזה עשה לי שריטה בנפש, אין ספק.אני אדם עם המון שמחת חיים, אני לא מרגיש קורבן או משהו כזה, אני אוהב את החיים (ברוך ה') ואני אוהב את כל מה שקשור לכך אבל ברור שלפעמים יש ירידות במצב רוח ולפעמים אני מוצא את עצמי יום שמח ויום מבואס בלי הסבר מוחשי לעליה וירידה במצברוח. אם יש דבר שאני אוטם אוזניים ולא מסוגל להקשיב לו זה רק דבר אחד, כדורים. לא מסוגל לשמוע את המילה הזו, מבחינתי הנפש של האדם היא הדבר הכי טבעי בעולם וכמו שהיא נולדת בלי כדורים כך היא מתעצבת לכאן או לכאן וצריך לשמור על האיזון שלה בצורה טבעית, אך ורק טבעית, אלא אם כן מדובר במקרים של גנים וכו'.

יש לי דוד שעבר להתגורר איתנו וזה גם סוחט לא מעט רגשות ממני, אני כל היום בבית, וגם הוא כל היום בבית אצלנו, הוא מבוגר בן למעלה מ45 לא נשוי אדם חכם אך גם פרנואיד גדול, לפני שנתיים היינו החברים הכי טובים עד שהוא עזר לבחורה שהתאהבה בי במקום לעזור לי והבחורה רמסה אותי (הוא רק התכוון להרחיק בינינו ויצא נזק) מאז לא סמכתי עליו, הוא התנצל מאוד והתחרט אבל אני חי יום יום במלחמה הזו של להשלים איתו ולסלוח לו בגלל שאני גם מתחזק מהבחינה היהודית ואין כמו לסלוח, אבל זה מוציא ממני הרבה רגשות התנגדות פנימיות. הוא בן אדם טוב מאוד בסה"כ רק שהוא כזה שחושב כל הזמן ויוצא שהוא חוקר את ההתנהגות שלו כל פעם שאני לידו, בצורה כזו שאם אני לא מחייך הוא מסיק מסקנה כך וכך ואם אני נראה קשוח אז הוא יסיק מסקנה שכך וכך ואז ינסה להתקרב אלי וזה יציק לי, בקיצור, וואו, בלאגן ריגשי אחד גדול.

אני שואל את עצמי לא מעט, איך יכול להיות שמכל האנשים בעולם דווקא אני יצאתי האדם הנדיר הזה שלא עושה עם עצמו משהו בחיים שלו, זה שיושב כל

היום בבית ומפחד מתזוזה, מפחד מעבודה, מפחד מהמחוייבות הזו של לקום כל יום בשעה קבועה בבוקר ולקבל הוראות מאדם שמוסמך להעביר עליי ביקורת כל פעם שיתחשק לו, אני מרגיש שאני לא כשיר לקבל כל כך הרבה ביקורות, אני מרגיש כמו תינוק שצריך שכל היום ילטפו אותו ויעריכו אותו וזה מצב קשה כי אומנם כשהייתי קטן הרגשתי כך אך היום אנשים כבר רוצים שאני יתקדם בחיים.

כל אדם שלוקח ממני כסף בשביל להקשיב לי זה אדם שלא יכול להיות עבורי ציפור נפש, כי אני פשוט לא מסוגל לסמוך על אחד שיש לו אינטרס כספי להקשיב לי, אוטומטית אני אקח את הדברים שהוא אומר לי בעירבון מוגבל, ניסיתי ללכת לפסיכולוגית והיא הסתכלה כל רבע שעה על השעון,לא באשמתה, היא רוצה להרוויח כסף כמו כולם, אבל זה הפריע לי בתחושה. האמתי שאני גם שואל את עצמי מה האינטרס שלך להקשיב לי ולהשקיע בהודעות בשבילי, הרי זה גוזל מזמנך אבל כנראה שיש כימיה מסויימת שעושה כיף ונעים לדבר.

אני חי כל יום בחשש שאולי היום אמא שלי תקום שוב "לא מפוקסת" מהתרופות ואז כרגיל, אני חוזר לרוטינה הרגילה, לענות לה בקצרה, היי אמא, בוקר טוב" לבדוק האם היא צריכה ממני משהו ואם לא אז ללכת ולהסתגר בחדר עם האינטרנט. אני כל כך מתגעגע לתחושה הזו של הדרייב לעשות דברים, לתחושה הזו שאני מנצל את הזמן ולא מרגיש שכבר טחנתי את אותו הלו"ז 3 שנים בלי שינוי שיגרה, אמא שלי המדהימה אפילו רצתה להביא לי מתנה טיסה לחו"ל, רק בשביל שזה יעשה לי טוב, וזה לא שאנחנו כאלה עשירים אבל מבחינה כלכלית אנחנו בסדר גמור ברוך ה', אבל כבר כמה חודשים שהיא אומרת לי לעשות טיסה ואני מסרב, גם בגלל שאני לא רוצה לבזבז לה את הכסף היקר שלה (אנחנו ממש לא עשירים) וגם בגלל שאני פשוט מרגיש שאם אני אטוס אני יל לאיבוד, לאן אני אלך כשאני יהיה שם בחו"ל? גם ככה אני כולי מבולבל ובקושי יש לי תקשורת עם אנשים וכל דבר אני מנתח חצי שעה, עכשיו אני אטוס לשם? בלי שאני מכיר אף אחד?

אבל לפעמים זה מרגיע אותי תחשוב שאני יכול לטוס ולהרגע מכל כאבי הראש...לא יודע, מדהים שמהבחור שרצה תמיד רק לצאת ולעשות כיף הפכתי שלב שלב למופנם הזה שמסתגר בחדר ורוצה להיות כל הזמן לבד. דודים שלנו מכל מיני כיוונים מתחנים לבוא כל הזמן אלינו אבל אמא שלי דוחה אותם בגללי, כי פשט אין לי כוח לראות אף אחד, זה גורם לי להתאמץ, לדבר בכוח, להתייחס בכוח וזה פשוט מעייף אותי, דודים שלי לא מזמן באו לבקר בהפתעה, חייכתי אליהם כמובן וגם דיברנו אבל בתוך תוכי הרגשתי כאילו אני בצבא, עושה דברים כמו רובוט ובכוח, כי אין ברירה, צריך לתת להם הרגשה נעימה, חיכיתי כבר שילכו בשביל לנשום לרווחה, לא בגלל שהם מעצבנים חלילה, הם אנשים מדהימים, זה אני, שבאופן כרוני, רוצה להיות לבד, לא כי זה הכי טוב, אלא רק בגלל שככה אני עם עצמי ואני לא צריך להתאמץ, כי אף אחד אחר לא מבין אותי. (הייתי שמח אם היית מתייחסת בנוסף לנושא שכתבתי על הדוד שגר איתנו- המון תודה)

אני אשמח להתייחס לכל מה שכתבת, אבל נראה לי שככה תפסנו פה יותר מדי מקום ובמילא אף אחד אחר לא מגיב, אז אפשר להתכתב לא בפורום.

ביי בינתיים,
אני

זה? אין אפשרות להשאיר מייל כאן אם את יודעת? מאוד הייתי שמח לשמוע את דעתך על הדברים שכתבתי.

זו די חוצפה! בכל פורום אפשר להחליף כתובות מייל. אני לא רואה את הכתובת שלך. האם הספקת לרשום את שלי? אני רושמת שוב ומקווה שלא ימחקו. אם כן, אענה לך בפורום.
[email protected]
תשלח רק מילה ואז אוכל לעשות reply

שמחקו גם את המייל שלי מההודעה הראשונה. לא מבינה את הקטע הזה, אם בן אדם נותן מרצונו. תעתיק מהר לפני שימחקו שוב. בד"כ בשישבת הם לא כאן..

אין אפשרות להשאיר מייל בפורום. יש מערכת אוטומטית שמוחקת כתובות.
נסו לקבוע מקום מפגש אחר ברשת, או להשאיר את המייל באותיות עבריות.

המייל שלי באותיות עבריות: המילה בדידות באנגלית, כלומר 'לונלינס' (שים לב לאיות הנכון) 009 שטרודל ג'ימייל נקודה קומ
בהצלחה