שלום- משהו מוזר

שלום לך,

העיניים מכונות "חלון הנפש". דרך קשר העין אנחנו מביעים את עצמנו ואת תחושותינו הרבה יותר מאשר במילים ובהתנהגות, וכך אנו גם קולטים את האחר.

כנראה למדת במשך השנים לחזק את עצמך התנהגותית, וזה מצויין. למדת להרגיש בטוחה בעצמך, בדעותייך ובערכך, ולהשתלב טוב יותר במסגרות שונות. עמוק בפנים עדיין נשארה רגישות גדולה, וקשר העין נותן לך הרגשה שאת חשופה ופגיעה.

את יכולה להמשיך להתאמן ולחזק את עצמך ברמה התנהגותית. למשל, דרך שיחה עם עצמך מול מראה, או נסיון לשמור על קשר עין רציף עם האנשים שאיתם את חשה מוגנת ובטוחה. גם נסיון להסיח את הדעת מהעניין יקל על ההיבט הכפייתי של המצב.

לדעתי, חבל לאבד מגע עם הפן הרגיש והפגיע של אישיותך. אני בטוחה שיש בו אוצר! אם תבחרי לפנות לטיפול נפשי, תוכלי לעבור מסע מיטיב, שיחזק את בטחונך העצמי, ויטפח גם את הנפש והרגישה והעדינה שלך, הניבטת בעיניים.

כל טוב!

אני מרגישה יותר בנוח למשל כשאני עם משקפי שמש. ככה אני לא חשופה ואני מדברת בביטחון מלא. וככה כשאני מדברת עם מישהו כאילו העיניים שלי מחליטות לבד מה הן עושות ובמקום להתעמק באדם אני מתעמקת בזה שאני לא יכולה להביט וזה חושף את החוסר ביטחון שלי. זה נוראי.אני נורא סובלת מזה. בעבודה בעיקר כשמדברים עם אנשים ומנהלים שיחות. כאילו החלק בעיניים ובמצח איכשהוא מחליט את שלו.
בנוסף לכל - יושב לי באש הפן החברתי. אני נורא מצחיקה ומבדרת מטבעי אבל בתור בנאדם וחברה כאילו אני מרגישה שאני לא מעניינת. ומסתכליים עליי בזלזול. שאני לא כמו כולם. "מקובל" נניח. מושג תיכוני. וכאילו אני נבלעת... זה נורא מתסכל אותי ומערער את המקום שלי וכמה שאני אלחם זה לא יעזור.מה עושים?

שלום לך,

הסבל שלך נשמע גדול ועל גבול הכפייתי. אני ממליצה לך מאד על טיפול פסיכולוגי כדי להתעמק בהבנת מצוקתך ולהגיע לפתרון בר קיימא.

יצחקו עליי בבית יחשבו שאני מטומטמת כי לכאורה הכל סבבה אבל לא הכל סבבה...
לא יכולה חייבת לעשות זאת מאחורי הגב וגם זה אני לא יכולה תסכול....