אובדת עצות

שלום,

אני יכולה להעיד על עצמי כבן אדם שהוא לא מאוד שמח, אך באותה מידה גם לא מאוד דיכאוני... מה שבטוח זה שאני לא מצליחה להגיע להחלטה.
תמיד היו לי כל מיני מחשבות על החיים, המשפחה (אני דור שני לשואה, ובת 23), למה אני ככה, למה דברים קורים בצורה מסוימת, תמיד אני מנתחת- הראש לא מפסיק לעבוד.

משום מה הביטחון העצמי שלי ירוד, ובכלליות יש כל מיני נושאים שרציתי "לסגור עם עצמי" כדי להתחיל קצת לחיות ולא כל הזמן לחשוב.
אז- התחלתי ללכת לפסיכולוגית. אני אצלה כבר חצי שנה בערך. עלה הרעיון שאולי אני סובלת מדיכאון - התיפקוד שלי כלפי חוץ וכלפי אחרים הוא 100% אבל התיפקוד שלי כלפי עצמי נמוך. שמתי לב לזה בעיקר בתקופת מבחנים (אני סטודנטית). אני איבדתי אנרגיות לחלוטין ולא הצלחתי ללמוד כל כך. הייתי סחוטה נפשית. הרגשתי כביכול התמטטות עצבים. לטענתה טיפול תרופתי יקל עליי ויתרום לטיפול.

אחרי שהתקופת מבחנים נגמרה הייתי בסוג של התאוששות ובמהלך הסימסטר לא הייתי עם הרגל על הגז, יותר נחתי. עכשיו אני יותר בסדר, אבל גם, קשה לי שיש לי יותר מידי דברים לעשות. ולא הייתי ככה. אם אני לא מצליחה תרגיל או להבין איזה משהו אני מתחרפנת, כאילו כל העולם קרס. זה כאילו שאין לי כוח לא להבין- אין לי כוח להתמודד עם קושי. וזה לא נובע מעצלנות, כי כשאין לי מה לעשות אני מרגישה ריקנות.

נפגשתי עם פסיכיאטר כדי לקבל חוות דעת נוספת. הפגישה ארכה 10 דקות וכמובן שאני אלופה בלהסתכל על העניינים מבחוץ ולשדר שהכל בשליטה. הוא לא ראה סיבה הכרחית לטיפול תרופתי. הייתי דיי סגורה כלפיו.

השאלה שלי היא - אני באמת לא יודעת אם אני מרגישה שאני בדיכאון וצריכה את זה- טיפול תרופתי, או לא. וזה תוקע אותי. כי כל דבר אצלי הוא ב75 % כרגע.
מצד אחד אני אומרת לעצמי - יאללה, את כל הזמן סוג של עצובה, למה לא, ומצד שני שאני חושבת על זה אני כאילו אומרת לעצמי- הכל בסדר, לכל אחד יש תקופות..

המוח עובד נורא נורא חזק ואני כבר לא מצליחה להבין מה טוב לי באמת.

איך בן אדם לא יודע מה טוב לו?
ומה אני יכולה לעשות במצב הנוכחי?

תודה.