חוסר רצון וחוסר עניין.

שלום לכולם,
אני כרגע, נמצא בשנות ה- 20 המוקדמות לחיי. ואני אספר לכם מה עובר עליי בימים אלה:
אני מרגיש שהגעתי לאיזה מבוי סתום בחיים. מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי כאדם שהוא אדיש לחיים שלו, ללא שאיפות או רצונות מיוחדים.
חשבתי שגיוס ליחידה קרבית יתן לי כאפה וידרבן אותי, אבל חוץ מלמרמר אותי ולרסק אותי לחתיכות זה לא הועיל בשום דבר.
השתחררתי מהצבא (לפני כשנתיים), עשיתי טיול בארץ בשביל ישראל במשך כחודש, ורק לפני מס' חודשים. התחלתי לעבוד 4-5 ימים בשבוע בעבודה זמנית, שאני לא ממש אוהב. רק בשביל לא להשאר בבית, ובשביל שהביטוח הלאומי לא יפגע בכיסי.
.
עכשיו, אני מרגיש תקוע. כאילו אני לא רוצה כלום, אני לא מוצא עניין באיזה תחום לימודים מסויים ויש לי נטייה לעזוב דברים באמצע (למשל התחלת פסיכומטרי והחלטתי להפסיק) הכי גרוע שאני בכלל לא מדרבן את עצמי לצאת מהמצב הזה. יש לי את תחומי העניין שלי שאוליי איכשהו כן מצליחים להוסיף לי משהו לחיים.
נגינה על פסנתר, רכיבה על אופניים, צילום ומחשבים וקריאה. אבל חוץ מזה שום דבר. גם עם בנות בכלל לא היה לי שום נסיון.
השאלה היא איך, ניתן להוציא אדם ממצב כזה אם הוא כמעט ולא מעוניין בשום דבר והוא לא שואף לעשות X - Y - Z.
יכול מאוד להיות, שאני זקוק לאיזו דחיפה מגורם חיצוני בדמות פסיכולוג או מאמן אישי. -
אני בהחלט לא רוצה להשליך את כל העבר שלי, על ההווה והעתיד כי אני יודע שכן ניתן לשנות דברים והחיים שלי תלויים ב-99% אך ורק בי.
הכל עניין של מוטיבציה ושל כח רצון.
קצת מדכא אותי לחשוב על זה שאנשים ממש רוצים ושואפים לעשות משהו, ואני לא מעוניין בכלום ולא שואף לכלום, ורק חי מכורח המציאות.
שמעתי כבר על המשפט הזה "שעם האוכל בא התיאבון" - ייתכן שאוליי זה המצב.
ובאמת לפעמים אני בכח מנסה לעשות עם עצמי משהו, שאני לא ממש מעוניין בו או רוצה אלא רק בשביל לנסות להתעורר...
מה שלא יהיה, להמשיך לחיות ככה לנצח אני לא אוכל.

*עדכון בהתפתחות:
את ההודעה הזו, רשמתי כמעט לפני שנה.
העדכון הוא כזה:
אני עדיין מרגיש, מעין סוג מסוים של תסכול. אני חי בחברה אבל הרצונות של החברה, לא באמת מעניינים אותי ולא מדברים אליי. אין לי רצון חומרי חזק - לא לעבודה "נחשקת" ולא לכסף. אין לי רצון חזק ובוער להיות עם בחורה. אין לי רצון לפחות לא כרגע, לילדים. אין לי רצון אמיתי ללימודים גבוהים במכללה או באונברסיטה.
אני חי בקצב שלי, ולא עושה תחרות עם אף אחד.
התבנית הסטנדרטית והקבועה של: צבא-לימודים-חתונה-ילדים-בית-משכנתא. לא מדברת אליי.
זה מילא, אני מבין שלכל אחד יש רצון משלו וזה בסדר. אני לא חייב לחיות את החיים של כולם. מה שמפריע לי בכל העניין הזה. ששאיפות משלי אין לי, וגם לא מטרות. כמעט ואין לי עניין בכלום.
אין לי מושג איך ניתן לצאת ממצב כזה.

תודה רבה לכם, על ההקשבה.