שאלה

שלום יעל,

מי אם לא אדם שסובל עד כדי שניסה לקחת את חייו, זקוק וראוי לטיפול נפשי? טיפול שיכיל, יתמוך יחזק ויכוון?

בודאי שנסיון התאבדות אינו שולל התאמה לטיפול, ולהפך.בודאי שמגיע וצריך אדם כזה לקבל טיפול.

ההנחה שמטפלים דוחים אדם זה מפאת פחד שיתאבד נראית לי חלקית.

ישנן עוד סיבות רבות, בגינן עדיף שאדם בעל רקע אובדני וסיכון אובדני יטופל במסגרת ציבורית ולא פרטית.

יתכן כי מטפלים התרשמו שיש צורך בזמינות של פסיכיאטר ובדיאלוג עם פסיכיאטר במסגרת מרפאתית. יתכן כי ישנה התרשמות שיש צורך בקשר עם בני משפחה כדי לחזק את התמיכה המערכתית ולמנוע נסיונות נוספים, קשר שקל ונכון יותר לעשותו במסגרת מרפאתית. יתכן כי ישנה התרשמות שיש צורך במסגרת מעון יום אינטנסיבית, הכוללת מגוון סוגי טיפולים. יתכן כי יש מחלת רקע (כמו הפרעה ביפולרית) שבגלל מורכבותה הרפואית פחות מתאימה למסגרת פרטית.

גם אם נתייחס רק למרכיב הפחד שהמטופל יתאבד (וזהו מרכיב קטן יחסית בשיקול האם לקחת אדם אובדני לטיפול), הרי שהפחד מתביעה משפטית הוא כאין וכאפס לעומת הפחד מהטראומה הנגרמת למטפל מאובדן טראגי של מטופל שנוצר עימו קשר מושקע ויקר. אם למשל, מטפל חווה בזמן האחרון ארוע דומה, אפשר להבין שלא יקח סיכון לעבור שוב טרגדיה שכזו. כך שטופס "שחרור מאחריות" לא מקל על הטראומה, ולא נראה לי שיהווה שיקול משכנע.

למרות כל זאת, אני מקווה שימצא מטפל מתאים במסגרת מתאימה לאדם המדובר,

רק בריאות ובהצלחה,

שלום רוני,

תגובתך ליעל מאד מעניינת, במיוחד על רקע העובדה כי כשאני כמעט כמעט ביצעתי נסיון התאבדות, המטפלת התנערה ממני וסיימה את הטיפול במיידי, מבלי ללבן זאת או לאפשר לי לסיים את הטיפול באופן הדרגתי, כמתבקש.

כל זאת מתוך ידיעה ברורה שלה כי אני אובדנית וסובלת מדכאון קליני מז'ורי ואף מטופלת במקביל ע"י פסיכיאטר.

כנ"ל לגבי הארגון הציבורי שבו היא עובדת, שלא מצא לנכון התערב בשום אופן בצורה בה היא סיימה את הטיפול ואף לא הציע לי מטפל חלופי או איזושהיא שיחת בירור ותמיכה.

הארגון הזה הוא 'עמך' - סניף ת"א....

כנראה שבתיאוריה מטפלים חושבים שינהגו כפי שכתבת, אך בפועל זה בהחלט לא מיושם ומרכיב מאד חשוב בכך הוא דוקא כן הפחדנות של המטפל והחשש מתביעה לרשלנות ולא כפי שכתבת, בגלל שאיכפת לו מהמטופל ו/או שהטיפול נכשל ולא הביא מזור למטופל.

סתם ככה בשביל המחשבה, לפני שעונים באופן חד-משמעי וגורף בפורומים ומוליכים שולל עוד מטופלים.

מניחה שתמחקי את ההודעה הזו ולא תעלי אותה, כי יש בזה משום הכפשה כלפי הארגון שאת עובדת בו, אבל בכל מקרה ככה בשבילך אולי כדאי לבדוק מה בדיוק קורה שם אצלכם..
ואולי גם כדאי לכתוב בתגובה שזו דעתך האישית וכך את היית נוהגת, אבל זה לא תופס לגבי כל המטפלים - כל אחד ואישיותו-רגישותו הוא.

דבר ראשון לא ניתן להכליל .
אם יש אדם או שניים שהם לא בסדר, זה לא אומר שמכלול המוסד גרוע.
כווניתי לעמך ,
שחף עונה פה לתשובות והוא גם עובד שם . בעיניי הוא אדם מדהים.
לא יצא לפגוש מישהו שעונה תשובות שמרגישות אותך כמו אלו, של שחף.
גם לי אמר בתחנה לבריאות הנפש, אם את רוצה להתאבד , תתאבדי בחוץ .
יעל ,
תרגישי טוב , יש אנשים שלא ראויים.
תהיהי חזקה!!!!!

שלום בדידות,

אני חושב שדי ברור שכשאדם כותב בפורום הוא כותב בשמו, ובשם החוויות שלו, האמונות שלו והדעות שלו. קשה לי להאמין שניתן לעשות אחרת.
החוויה האישית, כמו שאת כותבת יכולה להטעות, זה נכון תמיד, לגבי כל בני-האדם, מטופלים ומטפלים כאחד. כדאי לזכור את זה, כי זה אומר בעיקר, שמה שאנו יודעים הוא מה הייתה החוויה שלך, לא מה התרחש. כמו-כן, זה אומר שגם מטפלים הם בני-אדם, שעושים טעויות, שמנסים ולא מצליחים, גם אם הם מנסים.
לפעמים קשה לזכור את זה, כי אנחנו רוצים לקבל את הטיפול הכי נכון, מדויק, אובייקטיבי, ולא להסתמך על האנושיות השבירה של מי שלפנינו. הצורך הזה מעורר גם בתוך הפסיכולוגיה וויכוחים מרים, וניסיונות לערוך את הפסיכולוגיה כמדע מדוייק. הבעיה שבאותו זמן אנחנו גם ממש לא רוצים שמישהו יתייחס לנפש שלנו כאילו היא הייתה אובייקט. (ומדע מדויק הוא הרי מדע של אובייקטים - אובייקטיבי).
אני חושב על האופן שבו את בודקת כאן את הגבולות, מעלה שאלה וכותבת בעצמך שכנראה ימחקו אותה, מתוך ידיעה שאת דוחקת איזשהו גבול, שאת בודקת האם אפשר יהיה לעמוד בזה, האם ישאירו את ההודעה, האם יענו לך. את מנסה ללכת למקום שאי אפשר יהיה לענות לך, בודקת עד איפה אפשר לקבל אותך.
אני רוצה שתדעי, שזה לא קל, אני גם בן אדם, ולא קל להתמודד עם הבדיקה שלך, עם הדחיקה של הגבולות, והניסיון לבקש את הבלתי אפשרי. מדברייך עולה שאת מודעת לקושי והבעייתיות שבבקשה שלך, כשאת מכפישה מקום שבו אני עובד, ואת מכפישה מישהו שעובד איתי ואולי אני מכיר. אני מנסה לתהות מדוע את דוחקת כך בגבולות, מדוע את מבקשת בקשות בלתי אפשריות? שכנראה בסופו של דבר יאלצו את הצד השני לאכזב אותך, לשמוט אותך, ולא להענות יותר. אני מאמין שכולנו, בסופו של דבר, רוצים שיאהבו אותנו, ואני תוהה למה את מרגישה שזה כל כך בלתי אפשרי לאהוב אותך?
מכיוון שאת כותבת באופן ישיר, אני מרשה לעצמי לשער באופן ישיר. אני זוכר את הפצע שדיברת עליו, ואני משער שהפצע קשור לחוויה בתוכך שלא ניתן לאהוב אותך. לעיתים קרובות, אנשים לא מתרחקים מהכאב, אלא נוגעים בו שוב ושוב. נראה שאת חוזרת שוב ושוב למקום שבו את חשה שלא ניתן לאהוב אותך, הפעם בשליטתך. את בוודאי גם מקווה שהפעם יקרה משהו אחר. אני רוצה להגיד לך שאני חושב שאת ראויה לאהבה, ובנוסף שאת צריכה לשים לב איך לעיתים את לא מאפשרת לאהוב אותך.
אינני יודע, ואני לא רוצה לדעת מה קרה לך בטיפול (כי זה לא מקצועי ולא נכון בצורה ובנסיבות האלו, עם זאת בהחלט אכפת לי ממה שקרה לך. עוד דוגמא לזה שיכול להיות שאכפת ועדיין לא נכון להמשיך בשיח הזה). בשם החוויה שיש לי במקום העבודה שלי, ועם קולגות שלי, מדובר באנשים אכפתיים, שמתאמצים ומנסים, וצריכים לשאת את המוגבלות ואת הכשלונות שלהם.
אני מקווה שבעתיד תוכלי להאמין שניתן לאהוב אותך, ולא לנסות לבחון את הגבולות של עד להיכן אפשר לאהוב אותך, אלא ליהנות מן האהבה שאת כן מקבלת, על אף מוגבלותה.

בהצלחה