מסרבת להתבגר- בעיה חמורה

אם יש לזה משמעות,
לאחרונה אני בדיכאון יותר מתמיד,
אני חיה בתוך הזכרונות שלי.
זה התחיל מהרגל אחרי שקרוב משפחה שלי נפטר ועכשיו אני פשוט נהנת להיזכר בילדות שלי ולהיצטער עד כדי דיכאון שאיני כבר ילדה.
זה מגיע עד למחשבות על אבדן ופגיעה עצמית

שלום אנונימית,

תגובתך נוגעת ללב, ונראה כי את מצויה במצוקה לא פשוטה.
אינני יכול ואינני חושב שזה חשוב לתת אבחנה כרגע.
אבל אני אתרכז במה שאת מאבחנת גבי עצמך, או יותר נכון מרגישה. זה מאוד חשוב. את כותבת שאת מרגישה חרדה במצבים חברתיים, כמו-כן שיש גם פוביות נוספות, כמו הפחד מהחושך, ועל תקופות שבהן את חשה דיכאון. כל אלו מעוררים מצוקה וחשוב שתהיי בטיפול, כדי שיעזרו לך להתמודד עם התחושות האלו.
זה שאינך יודעת מדוע את מפחדת זה בסדר גמור, לרוב כשיש חרדה רבה, ואנו מוצאים עצמנו מתנהגים בדרך מסוימת, גם אם אנחנו רוצים אחרת, הפחד לא לגמרי ברור לנו. חרדה היא פחד ממשהו לא מוגדר, ההגדרה כבר עוזרת להתמודד עם הפחד, ולרוב גם עוזרת למצוא איזשהו פתרון. אך חרדה נשארת עמומה ולכן קשה הרבה יותר להתמודד עימה. יכול להיות שקשה לך למצוא מחשבה ברורה שקשורה בפחד, ושיש לחקור יותר רחב את הרגשות והאסוציאציות שלך. כמו-כן, חלק חשוב בטיפול נפשי הוא החלק התומך, המחזיק. העובדה שיש בעל מקצוע שמלווה אותך, שנמצא איתך כדי לעבור את התהליך והדרך שאת זקוקה לעבור.
אני ממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, ושם גם לדבר על האפשרוות להיעזר בפסיכיאטר ובטיפול תרופתי, אם יעלה הצורך הזה.
מה שחשוב הוא פחות ההגדרות והמושגים, אלא המרחב שיינתן לך לחוות את הרגשות והתחושות שלך, ולגעת במקומות המפחידים, הכואבים, והלא ברורים. דרך מסע זה תוכלי להתחבר אל עצמך וללמוד גם להתמודד עם החרדות והדכאונות שאת מתארת. את צעירה מאוד, וטיפול בגיל כזה יכול להיות יעיל מאוד, ולחסוך הרבה כאב בשנים מאוחרות יותר. אני ממליץ לא להזניח ולפנות לעזרה מקצועית.

המון בהצלחה

הבעיה היא שהמצב הכלכלי במשפחה לא טוב והחרדה החברתית לא מאפשרת לי למצוא עבודה, הצבא לוחץ עלי ומכניס אותי למצב נפשי עוד יותר גרוע-וגם השגיאה שעשיתי ונרשמתי ללימודים באוניברסיטה כדי שיהיה איך להעביר את הזמן הפנוי ולשכוח מהדכאון, והמבחנים שבאים עוד יותר מעמיסים עלי.
הופנתי לידי עובדת סוציאלית לפני כמה חודשים, מאז הייתי בבדיקה של פסיכיאטרית לפי המלצתה, הפסיכאטרית אמרה שלדעתה אין עלי ללכת לצבא בשום פנים ואופן ורשמה לי תרופה.
לגבי הצבא אמרתי לה שאני אחשוב על זה, את התרופות לקחתי.
התרופות גרמו לי לתופעות לוואי שהחמירו את החרדות והפסקתי לקחת אותן
ואז מלאו לי 18 והפסיכיאטרית סירבה לטפל בי, היא אמרה שהיא רק פסיכיאטרית ילדים ואין באפשרותה לעזור לי עוד, המליצה לי להמשיך עם התרופות ולהפגש לשיחות עם העובדת הסוציאלית.
הבעיה שגם העובדת הסוציאלית הפנתה אלי את גבה, היא התחילה להתחמק מהפגישות שלנו ולסנן אותי, לפי חודשיים היא ביטלה את פגישתינו והבטיחה לחזור אלי ועד היום היא לא חזרה.
אני מרגישה שכולם מוותרים עלי, שלאף אחד לא אכפת. אין לי האפשרות (או הכסף עם כבר אומרים את האמת) לחפש מטפל וגם עם היה לי, הייתי שוקלת זאת פעמיים לאחר שראיתי איך כולם מפנים אלי את הגב ואני רודפת אחריהם לשווא ומתאכזבת. אני משתדלת כל כך להתעלם מהרצון לחתוך, מהרצון למות. אני מבטיחה לעצמי ולחבר שלי שהרצון הזה לא קיים כבר, אבל זה סתם שקר. הרצון הזה רק חוזר יותר ויותר, אני מרגישה שאין לי איך להילחם, רוצה להרים ידיים.
הייתי בפגישה עם פסיכיאטרית של קופת החולים, היא אמרה שיש לי הפרעת דכאון וחרדה וכתבה מכתב לצבא שיידחו את הגיוס שלי בנתיים. הצבא זימן אותי לראיון והקצין (או מי שזה לא היה) אמר שלדעתו אני סתם שקרנית וצריך לקחת אותי לבסיס סגור וללמד אותי להיות עצמאית ולהתגבר על הפחדים. המלים שלו העלו בי תקווה אבל לאחר שחשבתי על כך, באמת הבנתי שאני לא אעמוד במרחק הזה מהמשפחה, מהמקלט הביתי שלי. המסגרת הקשוחה של הצבא מפחידה אותי עד מוות, אני פשוט מרגישה אבודה ומבולבלת, לא מבינה איך עדיין לא נכנעתי. והכי נורא? זה השקר שאני מספרת לחבר שלי. אני אוהבת אותי, אבל אני יודעת שאם הוא יגלה שאני חותכת בסתר ועדיין חושבת על מוות זה ישים קץ ליחסים שלנו. אני אבודה, אני מקרה אבוד.

שלום לך,

אני שומע את המצוקה המאוד קשה שאת נמצאת בה, ומפציר בך לא לוותר ולפנות לטיפול מקצועי כמה שיותר מהר. נכון לפנות למסגרת מסודרת - מרפאה ציבורית או מחלקה לבריאות הנפש, כדי שתוכלי לקבל הן טיפול פסיכולוגי והן מעקב פסיכיאטרי.
במערכות הציבוריות קיים עומס ולעיתים יש להמתין, או להתמודד עם יחס שלעיתים לוקה בחסר. עם זאת, ישנם המון בעלי מקצוע מצוינים, מחוייבים, מסורים ואכפתיים במערכת הציבורית. אל תתייאשי, תפני לטיפול כמה שיותר מהר, ספרי כבר בפנייה על כל הקשיים שלך, מהחרדה החברתית, הקושי לתפקד ביומיום, המחשבות האובדניות והפגיעה העצמית. יש חשיבות גדולה לכך שתהיי גלויה ותשתפי במצוקתך באופן גלוי. זאת על מנת שיבינו את מצבך ויוכלו לתת לך את הטיפול והמסגרת המתאימה ביותר.
נכון שתשתפי גם מישהו בחיים האישיים שלך במצוקה הגדולה שלך, ותבקשי עזרה. חשווב שיעזרו לך הן בהתנהלות היומיומית, והן בפנייה לטיפול. חשוב שלא תהיי לבד בימים המיואשים שלך, חברה גם אם מצומצמתץ חשובה ביותר. כמו-כן אל תשארי לבד עם התחושות והרגשות הקשים. גם אם זה יהיה קשה בהתחלה, נכון לספר ולשתף את המשפחה הקרובה, חברה או חבר קרובים, בבקשה שיעזרו לך.

אל תוותרי, חשוב שתטפלי בעצמך. טיפול נכון יכול להועיל לך מאוד ולשנות את חייך בצורה ניכרת ומשמעותית ביותר. ניתן לטפל בחרדה חברתית, בדיכאון ובפגיעה עצמית. אך יש לקחת בחשבון שזהו תהליך ארוך ואינטנסיבי, שיאפשר לך לחיות את חייך וליהנות מהם.

המון בהצלחה