שיפור היחסים עם אמא

שלום,

אני בת 25. רווקה, לומדת, עובדת, גרה מחוץ לבית ההורים מאז הצבא.

יחסי עם אבי נהדרים- לא יכולתי לבקש אבא נפלא יותר!
הוריי נשואים, ויש לי שלושה אחים- אני הבת היחידה והאמצעית.

לאמי היו יחסים מאד לא טובים ובעייתיים עם אמא שלה. וכשאני נולדתי, בתה ממין נקבה הראשונה- היא לא ידעה עצמה מרוב אושר, ודמיינה כיצד היא תשנה את הדפוס שהיה עם אמה. וכך היה עד גיל ההתבגרות. אין לי ספק שאמא שלי אוהבת אותי, אולם אני סבורה שהיא לא יודעת כיצד להפגין זאת, ושהמטען הקשה מאמה מקשה ומכביד עליה.
מזכרונות הילדות שיש לי אין לי ספק שהיא הייתה אמא טובה- אמא משקיעה, אוהבת, מציבה גבולות, מחנכת, מלמדת, מטפחת.

יכולת הנתינה של אמא שלי מאוד מוטלת בספק וזה משגע אותי בכל פעם מחדש.
לדוגמא: אני רוצה רגע להשתמש במייבש השיער שלה אחרי המקלחת (באופן חד פעמי!) וכשהיא רואה שאני לקחתי אותו, היא מבקשת אותו בטענה שהיא זקוקה לו. לא משנה ששיערה יבש ושהיא לא מתכוונת לצאת לשום מקום.
למשל, תוסף תזונה שאבא שלי הזמין עבורי ושגם אמא שלי טוענת שהיא נוטלת אותו (אולם היא לא) לפני שיצאתי מהבית, לביתי, שאלתי בקול האם אני יכולה לקחת את התוסף. אמא שלה שמעה זאת ואמרה שאני יכולה אך שאשאיר לה כדור אחד עד שהיא תקנה חדש. השארתי כמובן. בביקורי בבית כעבור שבועיים (!) הכדור נותר במקום בו הושאר.
רוצה לומר, לשמחתי אני עצמאית בכל הבחינות גם מבחינה כלכלית, ואני יכולה לרכוש לעצמי תוסף, מייבש שיער וכל שארצה. אולם, העיקרון והמחשבה שלאמא קשה לתת דברים פעוטים כמו להשתמש במיייבש למספר דקות ממש מעבירה אותי על דעתי. הדבר מודגש עוד יותר לאור העבודה שיכולת הנתינה של אבי גבוהה ואין אני מתכוונת במובן החומרי. (לשכנים לעומת זאת או קרובים היא יכולה להביא פרי מטבחה באופן דו שבועי!)

עם או בלי קשר לכך, קשה לי מאוד הקירבה עם אמי. אני מתקשה להיענות למחוות פיסיות ממנה כמו נשיקה או חיבוק (זה ממש קושי עבורי), או אפילו לשבת קרובה אליה מאוד, להביט לה ישר בעיניים, לחייך אליה או לנהל עמה שיחה שאיננה שיחה שטחית על הא ודא. קושי שלא קיים כלל לא עם אבי ולא עם אנשים אחרים! אני מודעת לכך שהדבר פוגע בה אך פשוט קשה לי עם זה. אין לי כוונה לפגוע בה.

קשה לי עם העובדה שאמא שלי ככ רחוקה ממני ושהיא לא מעורבת בחיים שלי ולא זוכה לחיבוק מהבת שלה וכדומה, אולם באמת יש לי קושי אדיר עם כך, אני ממש מרגישה שהפערים ככ גדולים שלא לומר בלתי נתנים לגישור.

אני מודעת לכך שהדבר מכביד על כל המשפחה (אולם במפגשים עם משפחה יותר מורחבת וכו אף אחד לא ישים לב למתרחש מתחת לפני השטח) הגרעינית וזה מפריע לי.
אני לא רוצה לפגוע אך השינוי קשה לי!

הוריי הציעו שנלך/אלך לטיפול פסיכולוגי אך אני נמנעת מכמה סיבות:
א. העובדה שאמא שלי אומרת שאני צריכה ללכת לטפל בעצמי, וסבורה שלה אין צורך.
ב. אני סטודנטית כאמור, ועובדת, וגרה במרוחק מהוריי, וההתארגנות גוזלת הרבה משאבים.