התקפי זעם

שלום,

אני בת 29, נשואה + ילד בן שנתיים. מאז ומתמיד הגדרתי את עצמי בעלת "פיוז קצר". אני יכולה להיות רגועה לחלוטין ופתאום בשניות להפוך למפלצת שצועקת, טורקת דלתות, בועטת בחפצים ולעיתים (אמנם מאד מאד רחוקות) מגיעה לאלימות פיזית (זה קרה רק עם הכלבה שלי.. התעצבנתי מהנביחות שלה בשעת בוקר מוקדמת...). מס' דקות לאחר ההתפרצות אני מתחילה לבכות ומתחרטת מאוד.
אני לא אוהבת את עצמי משום מבחינה (חיצונית ופנימית). פעמים רבות אני שואלת את עצמי למה בעלי נשאר איתי?, מה יש לאהוב בי? למה הוא התאהב בי בכלל? ושלא רחוק היום שהוא יבין את הטעות שהוא עשה.. וירצה לעזוב.
אני זוכרת שאבא שלי היה מתפרץ עלי ועל אחיי (הוא היה מגיע לאלימות פיזית כגון להצמיד ותנו לקיר בכוחניות - תמונות שלא אשכח לעולם וגורמות לי לפרוץ בבכי כל פעם שאני נזכרת בהן).
אני זוכרת את עצמי נשבעת שאני לעולם לא אהיה כמוהו -אבל אני מוצאת עצמי המצבים מאוד דומים.
אני מתפרצת רק בבית שלי ועם משפחתי. אני אף פעם לא מגיעה לרמות כעס כאלה בעבודה או עם חברים, אני אפילו ממש רגועה ומוערכת מאוד. העבודה שלי זה המקום היחיד שאני מרגישה שאני "שווה משהו" אני מקבלת חיזוקים רבים שם ומחמאות על העבודה שלי. אני בכל תחום אחר בחיי- אני מגדירה את עצמי ככישלון (להדגיש כי רק אני מגדירה זאת).
אני מודעת לכך שיש לי בעיה אבל אין לי מושג איך להתמודד איתה.