היכן עובר הגבול?

ל- א. שלום.

מדובר בדיון פילוסופי רחב.

מקובל לחשוב שאלימות או לפחות תוקפנות היא מנת חלקם של כל בני האדם.

כלומר אין "אדם אלים" אלא אדם שלא שולט בחלקיו האלימים או משתמש בהן בדחיפות כדרך לתקשר עם אחרים.

חוק:
במסגרת ההתקבצותם של פרטים לכדי חיים משותפים (חברה) נוצרים סדרה של נורמות, חוקים ותקנות כדי לקבוע מה מותר ומה אסור.

מכאן- שדרך אחת להגדיר אלימות היא החוק, הן במתכונתו המשפטית והן במתכונתו החברתית-תרבותית (נורמות). כך למשל- ישנה אלימות "חוקית" - דוגמא לכך היא יציאה למלחמה. בצבא מפעילים אלימות - אבל היא חוקית ומקובלת חברתית (על פי רוב).

יחסים:
דרך נוספת להגדרת האלימות- והיא רלוונטית במיוחד לשאלתך- היא מבחן היחסים והיכולת לקיים קשר אינטימי. במילים אחרות, מה שיקבע אם מעשה כל שהוא נחשב לאלימות, היא תגובתו (רגשותיו, מעשיו, מחשבותיו) של הקורבן. אם ילד אומר להורה שהמבט שלו מפחיד- אז מדובר באלימות. ואם- כפי שאני מניח- להורה אכפת מהילד (והוא לא מתעסק רק ברצון שלו- שלא "להיתפס" כאלים) אז בנקודה זו מתחילה בניהם תקשורת אמפתית המבוססת על רצון להבין זה את זה.


בנוגע לילדים- במיוחד- החוק מגדיר אותם כחסרי אונים או חסרי ישע- הם תלויים בהורים. לכן בהחלט ייתכן מצב שבו ילד מקבל מכה בישבן- אך לא מראה שזה מפריע לו מתוך דאגה לאבד את אהבתו של ההורה (למשל). החוק במקרה זה לא מתיר מרווח פעולה וכל הפעלת כוח פיזי תיחשב כאלימות-ולא רק כוח פיזי.

מני