אמא חסרת ישע נתונה לאלימות

שלום. אני מתארת לעצמי שהסיפור שלי אולי יהיה קצת שונה מרוב הסיפורים העצובים פה,אבל אני מרגישה שאולי כאן אני אמצא אוזן קשבת.
אני בת 37 נ+3 מקסימים והרביעי בדרך..אומצתי בגיל ינקות וגם אחותי שגדולה ממני בשלוש וחצי שנים.(אין בנינו קשר דם)אימי הייתה אישה קשה מאוד בחינוך שלה כלפינו כי כך היא גדלה לצערי וגם ישמה את מה שהיא גדלה עליו.מעולם לא המרתי את פיה לעומת אחותי שבכל השנים הייתה המרדנית מאיתנו.עם השנים התחתנתי והקמתי משפחה.אחותי לעומת זאת המשיכה לגור בבית אימי כולל היום.לצערי הזיקנה לא הטיבה עם אימי ולפני 10 שנים היא לקתה בפרקינסון.עם הזמן המצב הדרדר ואף הופיעו גם סימני הדימנציה.בשנים האחרונות הייתי סופגת ושותקת את התסכול של אחותי בכך שרוב הטיפול לטענתה נופל עלייה למרות שהייתי עושה המון אבל היה ניראה שאותה זה מעולם לא ריצה.לפני שנתיים וחצי שמתי לב שמהחשבון של אימי נמשכים סכומי כסף עצומים שאחותי לא יכלה להסביר לי למה היא משכה את הסכומים האלה...ומאותה תקופה המצב פשוט החמיר ביחסינו ואימי סבלה הכי הרבה.לאחר שאימי בשארית שפיותה טענה שאחותי מרימה עלייה יד(לאחר שבאחד הימים שבהם היא שהתה אצלי והיתה חבולה כולה..)אני לא רציתי להאמין למרות שבתוך תוכי חשתי שזו האמת.שאלתי את אימי אם היא בטוחה בכך?ואולי זאת העובדת הזרה?אך היא הייתה נחושה במילתה וביקשה שאשים סוף לסבל(באלה המילים)כבר למחרת הצבתי בבית מצלמות שלצערי תיעדו התעללות יומיומית ,התעללות נפשית והשפלות.למרות שהטחתי באחותי את המציאות ,היא סירבה להקשיב לי ואו לשתף פעולה,פניתי למשטרה והגשתי תלונה עם כל הראיות אבל כאן כבר האכזבה הייתה קשה מנשוא מהרווחה שהיתה מעורבת ועד הפרקליטות.....עברו שנתיים ועדיין לא הוחלט לגבש כתב אישום.האבסורד הוא שאחותי ממשיכה לגור עם אימי שממש סובלת ממנה כי עכשיו היא מנסה לשחק לה על המצפון,אני ממתינה בינתיים להחלטת בית המשפט לאפוטרופוס חיצוני ואחותי כמובן מסרבת,
בנוסף כל המשפחה מצד אימי החרימו אותי ומסרבים לדבר עימי,טוענים שעשיתי בושות למשפחה ודברים כאלה אפשר היה לסגור בחדרי חדרים.הם גם מצדיקים את המכות וטוענים שאחותי מתוסכלת כי אימי היא אישה מאוד קשה,לא משנה שאני מסבירה להם שהיא גרה עם אימי מתוך בחירה ונוחות כלכלית(היא משלמת בבית רק את הכבלים).
אני מרגישה שאני על סף תהום,תחנות הצדק לא עובדות בכלל ואני אשמה בכל....אפילו לאימי אני בקושי הולכת כי אני צריכה לתאם שלא יהיה שם שום מקורב של אימי שכועס עלי...כי אני מרגישה מותשת נפשית....ההריון לא מוסיף לי כוח.. ובנות המקסימות שלי נאלצות לחוות איתי את הכל כי הן היו קשורות מאוד לאחותי...הצילו... היש איזהשהו פתרון שיקל עלי?