אלימות מילולית

שלום לך,
את הדברים שלך אפשר לחלק לשניים: מה יהיה איתך ומה יהיה עם הוריך (ואחיך).
את לוקחת אחריות ודאגה לכולם ואולי לא מהיום, אבל התעייפת מזה וזה הולך ונהיה קשה לך יותר ויותר.
האמת שבגיל 21 יש לך (כמו לכולם) מטלות חשובות משלך, המתאימות לגילך ולשלב החיים בו את נמצאת: את עומדת לקבל החלטות על לימודים, עבודה, מגורים, בן זוג, את מתחילה לבנות את הבסיס לחייך הבוגרים. זה דורש אנרגיות נפשיות וחומריות, אבל את עסוקה בעניינים האחרים וזה עלול לפגוע בעתידך.
נדמה לי שאת מבינה בעצמך שאת לא יכולה לפתור את הבעיות של הוריך. אולי הם התרגלו לכך שאת נמצאת ביניהם, כדי למנוע את המריבות שלהם ובעצם הם משתמשים בך כחציצה ביניהם ואולי גם בינם לבין האחים שלך. למרבה הצער את קיבלת עליך את התפקיד הזה והיום אולי קשה לך להשתחרר ממנו.
יתכן שברגע שלא תהיי שם, בתפקיד הזה, הוריך יתחילו לקחת את האחריות על מה שקורה ביניהם.
בשביל שזה יקרה יתכן והברירה הנכונה שלך היא לעזוב את הבית ולגרום להוריך למלא את תפקידם.
אם יש ילדים קטינים בבית הנפגעים מהתנהגות ההורים (כמו שגם את נפגעת), רצוי ליצור קשר עם גורמי רווחה אשר ברשותם הכלים להתערב לטובת הילדים.
כפי שאמרתי, וזה מתוך דבריך, גם את כבר פגועה. כדי לא להישאר במצב זה כדאי לך לדאוג לעצמך, בין היתר, בשיחות כאלה או אחרות, שיעזרו לך להבין יותר טוב את מצבך ולהתכוונן למטרות שלך בחיים ובדרכים המתאימות עבורך.
לסיום, לא יהיה לך קל לוותר על תפקיד האחראי בבית, אבל כנראה שזו משימתך היום.
מאחלת לך הצלחה,
פנינה

שלום,
ראשית תודה רבה רבה על התגובה המפורטת, אין ספק שהיא סידרה לי דברים בראש..
עד עכשיו חשבתי על ההשלכות של ההתערבות שלי כלפי ההורים, אב לא חשבתי על זה שגם אני נפגעת מזה.
את צודקת, ב"ה החיים שלי עמוסים מאד בקבלת החלטות ובקשיים אישיים אחרים,
בזמן האחרון באמת אני מנסה לא להתערב אלא לתת לה לנהל את חייהם בלי לשמש להם איזה כלי או מחיצה בקשר שלהם (וזה אכן היה...),
אבל פתאום חשבתי לעצמי- אולי אני בכלל מתאמצת על דבר שלילי?? אולי זה לא נכון שאני שותקת ולא מתערבת??? עובדה שהם לא מסתדרים, גם אם הם יהיו לבד.... אולי צריך לנער אותם קצת??? שיבינו שחוץ מזה שהם נפגעים יש להם גם ילדים!!! (אני הקטנה בבית אבל משיחות עם אחים שלי כבר הבנו שיש לזה השלכות על כל אחד מהילדים..)
אתמול כתבתי מכתב לאבא שלי בו כתבתי את תחושותי הקשות בלי שום טון מאשים, וכתבתי שבתור אב המשפחה יש לו כח רב בהנהגת האוירה בבית ושאנא יעזור לי להשרות רוגע וטוב....
המכתב נגע לו והוא אמר שישמור אותו לידו.
אח"כ דיברתי איתו ואמרתי לו "אם אתה ואמא הייתם מודעים לעשירית (לא יותר מזה) ממה שהמילים שלכם והזוגיות שלכם משפיעה עלינו, בחיים לא הייתם מדברים ככה אחד לשני". לא יודעת אם זה היה נכון להגיד את זה..
בשיחה הוא גם ניסה לברר אם אני לא מאשימה רק אותו במה שהולך בבית ואמרתי לו אף על פי שחשבתי לגמרי אחרת....
אני לא מפתחת ציפיות. ממש לא. לא רוצה להתאכזב.
אני עדיין לא בטוחה שאני צריכה לשבת, לראות אותו מדבר ככה ולשתוק. אני פשוט לא אשאר שפויה לאורך זמן....
שוב תודה.
וסליחה על האריכות, זהמאד עוזר לי לכתוב את הכל....

את שמה לב בודאי עד כמה משתנות רגשותיך, מחשבותיך ואפילו התנהגותך, ללא שיש לך שליטה רבה על כך. זה מעייף ומתיש, כי את משקיעה המון אנרגיה בדריכות הזו לקראת הלא צפוי ובהתארגנות מחדש בכל רגע ורגע. קשה להשיג בטחון כשאין יציבות.

אני שוב יכולה רק להמליץ לך לטפל בעצמך כדי להגדיל את שליטתך בחייך ולא להיגרר אחרי מה שאחרים קובעים עבורך, גם אם הם יקרים לך מאד. לא בטוח שתצליחי לעזור להם בכוחותיך ואילו את עצמך תיפגעי עוד יותר.

פנינה

עזרת לי מאד... זה מוריד ממני אחריות שלא שייכת לי אז זה מקל...
תודה.