התקפי זעם ושכחה

מירי שלום

שאלתך מאיפה מתחילים לטפל איננה ברורה לי. הרי ציינת שאת עוברת טיפול...

ייתכן והשאלה שמעסיקה אותך היא כיצד "תגרמי" לבעלך לעבור טיפול?

אם כך הדבר- אכן מדובר בנושא מורכב מאוד.

לא מומלץ שאת זו שתקחי את האחריות על הטיפול של בעלך.

יחד עם זאת את בהחלט יכולה לשאול את עצמך את השאלה כמה את מסכימה להמשיך לחיות כך.
יש באפשרותך לנקוט בצעדים שונים ומגוונים כדי שלא להסכים לאלימות (למשל פנייה למשטרה, בית משפט לענייני משפחה).
יחד עם זאת אם אינך נוקטת אותם- זה לא אומר שאת אשמה באלימות, זה רק אומר שאת חיה במציאות מורכבת וכי אחד המחירים שאת משלמת עליה היא האלימות.
נראה כי בנקודה זו יש לך עוד דרך לעשות. את מתארת מסכת של פחדים, תחושות של אשמה ואין ספק שכמו במקרים רבים את אמביוולנטית (האם "לפגוע" באבא של הילדים שלי... איך להסתדר לבד... איך להסתדר עם זה שאת אוהבת אותו)

מניסיוני בעבודה עם גברים- אוכל לומר לך (לצערי) כי הם אינם מגיעים לטיפול באופן עצמאי (ישנם מקרים יוצאי דופן). רוב רובם עושים זאת לאחר שבת הזוג עזבה אותם ו\או הוגשה תלונה למשטרה.


בהצלחה

מני

שלום מירי,

את אומרת שהיית בטיפול והבנת שאת אשה מוכה.

נשמע שהבנת שאת אשה מוכה על שום שבעלך הוא גבר מכה. לא ברור מה הבנת על עצמך, כאשה מוכה. כלומר, מהם המאפינים המאפיינים אותך והופכים אותך ל"אשה מוכה".

בניגוד לגישה של פעם שאמרה כי אשה מוכה מוכה מעצם היות בעלה מכה, היום אנחנו רואים את "הריקוד הזוגי" במצבים של אלימות בין בני זוג. רוצה לומר, שאחרי 16 שנים שאתם חיים ביחד, ודאי ישנן סיבות לכך שגם את עדיין נמצאת שם.

לכן, אני מציעה לך להמשיך בטיפול, כדי להבין מה משאיר אותך בזוגיות כזו, ואם לא טוב לך - לאיזה כוחות את זקוקה כדי לשנות את המצב. הטיפול הזה אולי יהיה קשור בטיפול שעברת ובודאי גם בעבר שלך, אבל עם התמקדות בנושא של אלימות בין-זוגית.

הטיפול המקצועי ביותר בנושא אלימות בין-זוגית הוא על ידי מי שהוכשרו לכך במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה, הנמצאים בשרותי הרווחה. פני אליהם.

בהצלחה,
פנינה

אכן עברתי טיפול פסיכולוגי והיום אני משתתפת בקבוצת תמיכה שמאד תורמת לי, נכון הדבר שאני רוצה לגרום לו לטפל בעצמו גם מאהבתי אליו גם עבור הילדים שלנו וגם כמובן עבורו.
בקשר לכמה אני יכולה להמשיך ולחיות כך אענה בפשטות שכוח הסבל שלי גדול מאד ,מצד שני נמאס לי אני מרגישה עייפה מאד ומותשת ומייחלת לשקט.
אני חושבת שאני מודעת לחלק שלי בריקוד הזה, המערכת יחסים הזו מספקת לי הרבה דברים שהתרגלתי אליהם מילדות בבית הורי, רגשי אשמה פחד נטישה וחרדות מהמחר.
אני לא חוששת מההיבט הכלכלי כי משפחתי מבוססת ואין ספק שאקבל עזרה, אני מצרה על שיברו של חלום ועל הכישלון.
עול הבית וגידול הילדים מוטל בכול כובדו עלי, אני נמצאת בקשר עם התחנה לאלימות במשפחה, מבולבלת מאד לגבי המשך הדרך, להמשיך בטיפול זוגי למרות שלא נראה לי אפקטיבי? להציב אולטימטום שאולי יעורר אותו לתהליך אמיתי עם עצמו?
מאד הייתי רוצה לקבל התייחסות לעיניין השיכחה שלו ומחיקת האירועים, חוסר הזיכרון
שלו מבלבל אותי מאד.
אודה לכן ומודה לכן מעומק ליבי
מירי

הי מירי

יש שתי דרכים עיקריות להתייחס לשכחה ומחיקת האירועים

האחת- יש המשייכים זאת לאופיים המניפוליטיבי של גברים מכים ורואים בכך חלק מאסטרטגיה של שליטה על האישה, וכרסום מתמיד באישיותה.

השנייה- יש המשייכים זאת למנגנוני ההגנה של הגבר. מאחר והאלימות יכולה לגרום לבושה עמוקה, לנקיפות מצפון וכו'... אז ה"שכחה" של האירועים או של חומרתן נועדה להגן על האדם מפני התחושות הללו. בקיצור- כאשר גבר אלים מסתכל על עצמו במראה באופן ישיר יש סיכוי שהוא לא כל כך אוהב מה שהוא רואה שם: תינוק מפונק, ילד תלותי, תחושה עמוקה של אפסיות וחוסר ערך ועוד ועוד....

זו אחת הסיבות שהטיפול בגברים אלימים מתבסס על כך שלא שופטים אותם- אמנם מגנים את האלימות מכל וכל, אבל לא שופטים ומנסים לקבל את הגבר (אך לא את ההתנהגות).

אני לא בטוח שאני מבין מדוע נושאים אלו מעסיקים אותך. עלייך להיזהר שלא להיתלות בכך כדרך להצדקת האלימות של בעלך .

אני שמח לשמוע שאת בטיפול באלימות במשפחה אני מציע להפנות את השאלות הללו גם למטפל\ת שלך- אני בטוח שתקבלי תשובות ראויות

מני

מירי,
לשאלותיך לגבי הטיפול עצמו, עליך לשתף בהתלבטויותיך את המטפלים.

אני לא מציעה להציב אולטימטום אם אינך מתכוונת לממשו מלכתחילה ולא כמניפולציה.

בעניין השיכחה/מחיקה/חוסר זכרון - זה יכול להיות מנגנון לא מודע שניתן להגיע אליו דרך טיפול שיחתי; וזה יכול להיות משהו יותר מורכב, אותו יכול לבדוק ולאבחן פסיכיאטר. אם יש חשש למשהו כזה, עדיף לשלול אותו לפני או במקביל לטיפול השיחתי.

פנינה

מה יכול אבחון פסיכיאטרי לחשוף?
בבקשה הדבר חשוב לי , את רומזת לבעיה נפשית שיש לה שם ברפואה?
חוסר הזיכרון שלו חזק מאד ומפחיד אותי יותר מהכול כרגע.
אנא עני לשאלתי ממקום כנה ודעי כי יש לי תמיכה רחבה
מירי

תודה רבה.
וכן אני נאבקת במקום של לנסות להצדיק אותו אולם המודעות מונעת ממני לעשות זאת בצורה מושלמת כבעבר.
עליי לחזק את המקום הזה.
תודה
מירי

מירי,
לצערי אין לי מה להוסיף על מה שכתבתי ולא התכוונתי לרמוז למשהו. האמירה היתה כללית. כאשר מטפל איננו יכול לאבחן ממה סובל מטופל שלו, עליו להפנות את המטופל לבדיקות נוספות, אם באותו תחום ואם בתחום אחר.

אני לא מציעה להתלות מתוך נואשות (שאפשר להבינה אך לא בהכרח מסייעת במציאת פתרון) במה שאולי נראה לך הסיכוי האולטימטיבי שישנה את בעלך.

אם יש או היתה אינדיקציה לבעיה פסיכיאטרית אני מניחה שבעלך היה כבר מופנה.

בכל מקרה זוהי אחריותו והחלטתו להגיע לטיפול ועליך לוותר על המחשבה שזה בידיך לשנות אותו, כל עוד הוא איננו מעוניין.

מה שנשאר לך זה לקחת אחריות מלאה למצבך והחליט מהי הדרך שאת בוחרת לעצמך.

פנינה