אלימות מצד הבעל

שלום,
מאז שהכרתי את בעלי הוא סובל מהתקפי זעם קשים. זה מלווה בצרחות אימה מפחידות מאוד, שבירת חפצים שלאחרונה פחתו אבל עדיין המצב מאוד מאוד קשה. לפעמים גם תוך כדי הצרחות הוא שם את ידיו מאחרי הגב, כנראה כדי שלא להרביץ לי ומקרב את פניו לפניי וצורח.
הוא היה בסדנה לשליטה בכעסים לפני כשנה ומאז היה מעט שיפור אך המצב שוב מתדרדר. הבעיה היא שתמיד הוא מאשים אותי במה שקורה וטוען שבסדנה לימדו אותו שבן הזוג צריך לעזור במצבים כאלה. למרות הפחד שאני נמצאת באותו הרגע, אני לא נאלמת אלא עונה על הכל ובכך בעצם מלבה את הסיטואציה עוד יותר. הוא אומר לי לסתום אבל אני ממש לא חושבת שאני צריכה לסתום בשביל שיירגע, כי אני רוצה לעמוד על שלי ועל צדקתי. אחרי מצבים כאלה הוא נעלם ולא מוכן לדבר ובטח שלא להתנצל ואף יותר מזה- כועס עלי כי הוא חושב שאני אשמה.וגם זו אלימות לדעתי.
מה שהיה בלילה למשל, שהילד שלנו בן השנתיים הגיע למיטתינו (ובעלי לא מוכן שיישן איתנו כדי לא להרגיל אותו) וכנראה מתוך שינה הרמתי אותו למיטה, אני אפילו לא זוכרת, הילד התעורר כעבור כמה זמן בבכי כי יש לו בעיות שינה וניסיתי להרגיעו ואז בעלי לקח אותו לחדרו כאילו היה חפץ, בלי להסביר לו כלום וכעס עליו שיפסיק לבכות וניסה להשכיבו במיטתו. אני טענתי שהילד לא אשם בזה שהוא הגיע למיטתנו ואם כבר הוא פה אז למה לקחת אותו והוא כמובן צעק עלי שהוא לא מוכן שהוא יהיה במיטה. הילד הגביר את הבכי ואני באתי לחבק אותו הוא המשיך לבכות ואז הרמתי אותו ואמרתי לבעלי שבגללו עכשיו הלכה לנו השינה והוא טען שאני סתם מוציאה עליו את התסכול שלי שהילד התעורר אבל זה ממש לא נכון כי פשוט הייתי מתוסכלת מזה שהוא עשה רע לילד לדעתי והרס לנו את השינה ואז הוא התחיל לצרוח עוד יותר והילד כמובן הגביר את בכיו וגם לקח לי אותו מהיידיים והתחיל לצרוח עליו צרחות אימה שיפסיק לבכות וגם ניגש אלי בצרחות אימה מפחידות מאוד וגם דחף אותי קלות. בסוף הוא נתן לי את הילד וטרק לנו את הדלת של החדר ונכנס לישון בחדר של הילד. תוך כדי כל זה עמדתי על שלי שאני צודקת, אמרתי לו שהוא רע לב ושהוא מטומטם. הוא מצידו אמר לי כל הזמן לסתום כנראה כי הוא הרגיש שהוא משתגע. כמובן שהדברים האלה הופכים אותי לאישה דכאונית ומשפיעים עלי נפשית בצורה קשה. כמובן שברורים לי הנזקים הנפשיים שזה גורם לילד. התקפי הזעם שלו בזמן האחרון קורים לעיתים תכופות מאוד ואני מרגישה שאני לא יכולה לחיות ככה יותר. דיברנו לאחרונה על טיפול זוגי אבל האמת היא שאני לא רואה איך טיפול זוגי יכול לעזור כי באמת ובתמים חושבת שיש לו בעיה נפשית מאוד קשה והבעיה אך ורק אצלו. גם אם המטפלת תסביר לי איך להתנהג במצבים האלה, זה נראה לי הזוי ומשפיל. חד וחלק הוא צריך לטפל בעצמו. לא שאני מבינה בזה יותר מידי, אבל אני סבורה שהוא צריך להתחיל לקחת כדורים לאיזון. מה אתם חושבים? מה לעשות? זה מצב שיכול להשתנות בכלל? האם האשמה אכן גם בי?
תודה רבה!