חדשה באתר

שלום לך,

אם הטיפולים הזוגיים לא עבדו מומלץ להגיע לטיפול\ייעוץ אישי.

אולי לפני שאת שואלת "מה לעשות"? כדאי לשאול "למה לעשות"?

מדברייך משתקפת מעין משוואה שאומרת, "אני מוכנה לקבל את הסבל ולחיות איתו כדי להתמודד עם הפחד להתגרש..."

האם משוואה זו הופרה?

אני מציע שתנסי טיפול\ייעוץ אישי שם תוכלי להתבונן טוב יותר על המשוואה הזאת ולהגיע להחלטה, קודם כל בינך ובין עצמך.

בהצלחה, וחג שמח

מני

מני, תודה על תגובתך
המשוואה די הופרה. מתחיל להימאס לי
ודי מתסכל שאני לא רואה את האור
בקצה המנהרה. האם מתוך נסיונך , הגיוני שגבר לא אלים יגיב באלימות מילולית כי אישתו משגעת אותו?
וכשאני אומרת משגעת הכוונה היא לכל דבר. גם אם אני חושבת שונה ממנו ועומדת על עקרונותי הוא מנבל את הפה. על פניו שנינו משכילים,שנינו מצליחים בעבודה,שנינו מסורים לילדים אבל איכשהו החיבור הזה הוא כמו פצצה מתקתקת כל הזמן

שימי לב שי שסתירה בדברייך "גבר לא אלים שמגיב באלימות מילולית..."

אלימות מילולית היא גם אלימות נפשית, כלומר , כזו שעשויה ליטוע באדם רגשות שליליים לפי עצמו, הפחתת ערך, ועוד.

טוב מאוד שיש לך יכולת גם לקחת אחריות על הצד שלך בכל הסיפור.
אבל זה לא אומר שאת אשמה באלימות המילולית.

שוב, לכן מומלצים גם טיפולים פרטניים, מעבר לטיפול זוגי.

מני

חסר שליטה עצמית (בינתיים מילולית, אך זה בקלות עלול לגלוש לפיזית) עם סף תסכול נמוך. הסיכוי שיקח אחריות על התנהגותו ויהיה מוכן לעבור טיפול גמילה מאלימות מרצונו החופשי הוא נמוך-אפסי. מסוכן להישאר איתו, מסוכן עוד יותר להתגרש. מציעה לך לפנות למרכז למניעת אלימות במשפחה שברווחה שבאיזור מגוריך. לצערי, רבו האירועים שגברים אלה פגעו בילדיהם כדי לנקום ברעיתם שהחליטה לעזוב אותם. ולכן בתהליך כזה את וילדיך צריכים להיות מוגנים.

אני הייתי נשואה לגבר אלים במשך כמעט 3 עשורים. לא עזבתי מתוך פחד חלילה יעשה מעשה של טירוף. בסופו של דבר עזבתי את הבית כשרק בגדי על גופי תוך ויתור על משמורת צעיר ילדי שהיה בן שבע עשרה. יחד עם זאת, ולמרות ששבועיים לאחר עזיבתי את הבית כבר הייתה לו בת זו, נאלצתי לא מזמן, כ - 9 שנים לאחר הגירושים (כאמור יש לו בת זוג) לבקש צו מניעת הטרדה מאיימת, כי יצר הנקם שלו כלפי לא פחת כהוא זה.

אמנם הגבתי לפניה, אולם אשמח לתגובה. מה עושים? מה עושים עם ה"ילדים" (הם כבר בוגרים נשואים עם ילדים) שלמדו מנסיון הוריהם שהטרור עובד. הוא עבד במהלך הנישואים, הוא עובד גם היום. עד עצם היום הזה. אני ויתרתי על חלק מזכויותי הממוניות כדי לא להרגיז אותו. ילדי מסתירים את הקשר שלהם איתי כדי לא להרגיז אותו. לארועים משפחתיים אני לא מוזמנת, כי הוא מתנה את בואו בכך שאני לא אהיה נוכחת, ופוחדים להרגיז אותו. עד מתי?! אני וילדי למעשה ממשיכים להיכנע לטרור שלו.

נועה,
אכן, את וילדיך (שכבר אינם ילדים) ממשיכים את העברת דפוסי האלימות לדור הבא.
הפתרון במקרים אלה איננו ויתור או כניעה, כפי שאת בעצמך עושה ומבינה, אלא התמודדות אמיתית, לא קלה ולא קצרה, עם שרשי הבעיה.

היום, כדי להתמודד עם הנושא, עליך לעשות מעשה גם מול ילדיך, וזה לא יהיה יותר קל מאשר המאבק שהיה, ולא הסתיים כפי הנראה, מול לבעלך-לשעבר.
כל עוד התנהגותך נובעת מתוך כניעה לדרישותיו של בעלך לשעבר וכך גם התנהגותם של ילדיך, נמשכת העברת הדפוס אותו את רוצה להכחיד.

האפשרויות שלך הן א. להגיע למצב בו את עושה את הבחירות שלך בעצמך, כולל לא להגיע למפגשים בהם נמצא בעלך-לשעבר מתוך בחירה שלך. זה אפשרי. את יכולה לקיים ארועים משפחתיים דומים אצלך, עם ילדיך ובני משפחותיהם, בלעדיו, למשל.ב. לקבל שזה המצב מבלי להלחם בו או להרגיש שויתרת מתוך כניעה. להשלים איתו ולהיות שלמה. זה כולל גם לאפשר לילדיך לעשות את הבחירות שלהם, מבלי להיפגע, להיעלב, או לבוא אליהם בדרישות שאינם מסוגלים לעמוד בהן.
אני מאמינה גם שכאשר את תדעי להתמודד, ילדיך ידעו להעריך זאת ולעשות כמוך - אבל לא מיד. דרושים לך סבלנות והתמדה רבים.

ככל שתמצאי יותר אפשרויות לבחור בהן, כך תרגישי ותהיי פחות קורבן לאלימות. בסופו של דבר מה שגורם לך להיפגע היום אלה הרגשות שאת מייצרת אותן. והחדשות שלי הן, שאת יכולה לשנותן.

כל זה לא יבוא מעצמו. זו עבודה קשה שעליך לעשות עם עצמך. איפה? דומני שאת כבר יודעת את התשובה.
מועדים לשמחה!

פנינה

ילדי טוענים שאני מצפה מהם להציב גבולות לאביהם, דבר שאני לא העזתי לעשות. ויש בזה מידה של אמת.
כל פעם שמישהו מילדי עושה משהו למעני ו(ללא שום קשר לגרוש) והדבר חלילה מגיע לידיעתו ו/או כל פעם שמישהו מילדי מעז להזכיר את שמי באזני אביו, הוא עושה ברוגז מתמשך. כעת עם הבן הגדול. גם הוא לאור זאת, כבר לא הוזמן לארוע משפחתי כדי לא להרגיז את אבא. כאן כן ביטאתי את עמדתי "מילא אני, עכשיו גם ג. לא יוזמן לאירועים משפחתיים כדי לא להרגיז את אבא", וזכיתי לתגובה מאחת מבנותי: "אמא, אל תכנסי לזה, חבל. אל תחפשי דרמות. זה לא עניין שלך וגם לא שלי".

לא קל לילדי, וגם אני כנראה לא מקלה עליהם....אני מצפה מהם לשוחח רציונלית עם אדם שהוא לא רציונלי......אני מתקשה להשלים שעשר שנים מאז הגירושין כשהוא בזוגיות ממושכת ובמצב כלכלי מעולה, עדיין נוטר ונוקם......כי זה כמובן משפיע על הערכתי העצמית: "ריבונו של עולם מה עשיתי לו שהוא לא מוכן לסלוח לי". זה ברגשות. כשהשכל כמובן מבין שהבעיה היא שלו, ולא שלי.

ובאשר לאירועים משפחתיים אותם ניתן לחגוג בכפילות (דוגמת יום הולדת לנכדים), אני כבר נוהגת כך. יהנו פעמיים, ללא מתח.

את צודקת, מדובר ברגשותי יותר מבכל דבר אחר, והאופן בו אני מפרשת את הדברים ככניעה. יש לי ילדים מאוד נבונים ובוגרים שמסורים לי מאוד, אני לא רוצה חלילה שירגישו כאילו הם בוגדים בי כשהם מנסים לשמר קשר כלשהו עם אביהם. נהפוך הוא. אני רוצה שיהיה להם קשר טוב עם אבא, בדגש על טוב.

ילדי ברוב חכמתם ורגישותם הפסיקו לשתף אותי במה שקורה בינם לבין אביהם, ועלי גם אסרו לדבר באזניהם עליו או לגביו מילה וחצי מילה, כנראה כדי להפוך את היחסים המורכבים שיש להם עם שני הוריהם לנסבלים יותר. (לפעמים זה מגיע לידיעתי, עם זאת ברור לי שעלי להמשיך להתנהג כאילו אני לא יודעת, אם הם לא מידעים אותי ישירות.) איך אומרים: לשאת ולתת לשלום כאילו אין טרור, ולהילחם בטרור כאילו אין מו"מ לשלום? הם עם אבא כאילו אין אמא, הם עם אמא, כאילו אין אבא.

ילדי, שניים מהם בנות, כל אחד בעתו, בשל משבר כלשהו, היה, ישנו בטיפול פסיכולוגי, הבנות, כל אחת על פי הצורך גם טופלה תרופתית נגד חרדה, כך שאני מאמינה שהם מקבלים כלים מתאימים, וכי הם לא זקוקים יותר להגנתי המתמדת.

ובאשר אלי, אחדש את הקשר עם המרכז למניעת אלימות במשפחה. הארוע הטראומטי האחרון של רצח הילדים בידי אביהם, ערער אותי מאוד. מידי פעם נשאלתי על ידי בנותי למה לא עזבתי בשלב הרבה יותר מוקדם, כך, לדבריהן, אולי היו ניזוקות פחות......לא יכולה להשיב להן כי נשארתי נשואה לאורך זמן בגלל שפחדתי מאביהן פחד מוות, וחששתי שאם אעזוב, דבר כזה עלול היה לקרות גם אצלי ("אותי ואת ילדי יוציאו מהבית על אלונקה") כמובן שגם את זה עלי לעבד עם מטפל.כמעט בכלל,ושוב לבקשתם (של הבנים בעיקר)לא מדברת על שום דבר הקשור לאביהם.אני יודעת שזה אסור.

אני כל העת, גם במהלך נישואי, on-off בטיפול, לקח זמן רב עד שהבנתי ועד שהמטפלים קלטו שמדובר באלימות במשפחה, כנראה בשל בושה ובגלל שאני עצמי לא סמכתי על בוחן המציאות שלי, לא העזתי לספר מה קורה (חשבתי שאני מגזימה וכי דברים שהתרחשו הם פרי דמיוני) ומה אני מרגישה. זכור לי שבקשתי ולא פעם אחת להוציא את הילדים מהבית לפנימיות ונאמר לי שאין צורך, פיללתי שקירות הבית יהיו עשויים מזכוכית כדי שיראו בחוץ מה קורה בפנים, השתעשתי ברעיון להכניס הביתה מאבטח שיגן עלי ועל ילדי......רק בשלבים הרבה יותר מאוחרים פניתי לרווחה באיזור מגורי ודיווחתי על פחד מוות.......בקשתי שיבטיחו לי שהוא לא מסוכן לי ולילדי......הגשתי תלונה במשטרה בגין אלימות נגד הילדים, וביטלתי כשנאמר לי שיצטרכו להעיד את הילדים נגד אביהם, באחד מהתקפי הזעם כשאיים בהתאבדות התלבטתי האם לבקש לאשפז אותו אישפוז כפוי, והחלטתי שלו........

טיפול אישי במרכז למניעת אלימות במשפחה החל רק לאחר גירושי כשהעזתי לקרוא לילד בשמו, ומאחר ובאופן תמוה, דווקא לאחר הגירושין התחלתי לסבול מהתקפי חרדה קשים.....גם אז לא ברציפות, אלא בהתאם לצורך. בדרך כלל משבר המעורר בי את הטרואמה מחדש ומאפשר לי לגעת בזכרונות.....עד מתי אהיה זקוקה לטיפול?

כותבת מבולבל כי אני מבולבלת. כאמור הארוע האחרון טלטל אותי ואני לא מצליחה לחזור לעצמי.

נועה שלום,

כמי שעברה את חייה בצל טראומה מתמשכת, סביר שארועים כאלה ואחרים יעוררו מחדש את הפגיעות, אותה את חשה עתה.

סביר לגמרי שמדי פעם תזדקקי ל"ריענון", למילוי המצברים ולחיזוקים. זה לא אומר שאת צריכה להיות בטיפול כל הזמן, אלא מדי תקופה (אפילו מדי מספר שנים),כשאת מרגישה צורך. אני ממליצה על השתלבות בקבוצה מתאימה. תני לעצמך את מה שאת צריכה, ללא פחד ובושה, ללא חשש מסטיגמות. זה רק שלך.

לא הייתי מוציאה מכלל אפשרות להתייעץ עם רופא המשפחה. ישנן גם תרופות שיכולות לעזור בעת הצורך.
בהצלחה,

פנינה