מצב מעורפל

זו הפעם הראשונה שאני כותבת כאן.

קראתי קצת לפני כן והחלטתי לכתוב.

אני בת 25, נשואה כארבע שנים. אמא לילדה מדהימה בת 3. התחתנתי צעירה מאוד וכן ילדתי בעודי ילדה.

היחסים עם הבעל מעולם לא היו טובים, גם לפני שנישאנו. לעיתים אני מרגישה שרק רציתי לברוח מהבית הקר והאלים שהיה לי, ומצאתי נחמה בדיוק באותו מקום.

בעלי איש אהוב, חברותי, מצחיק, כריזמטי וסוחף. כולם אוהבים אותו ואומרים לי איזה כיף לי שזכיתי בבעל אוהב כזה. הוא מפגין המון אהבה אלי, לא רק ליד כולם, הוא לא ״משחק״ את המשחק, הוא באמת מראה לי המון המון אהבה גם כשאנחנו לבד.

הקושי הגדול הוא ברגעים ספציפיים של התקף. התקף זעם אני קוראת לזה.

אני נכנסת למצב רגיש והוא נכנס לטירוף וזה יכול להתבטא בקללות איומות, איחולים למוות בצורות שונות ולעיתים (אמנם רחוקות מאוד) גם אלימות פיזית כלשהי, דחיפה, זריקת חפצים, הסטת היד לכיווני ופגיעה בגופי.

לעיתים הבת שלנו חשופה לזה. קרה שבזמן שהקראתי לה סיפור והתעלמתי ממנו, הוא בא בהפגנתיות חטף לי את הספר בכוח והעיף אותו לקיר. כל הספר נקרע והילדה פתחה בבכי וצרחות. הלב שלי נקרע אבל ידעתי שאסור לי לזוז באותו רגע שמא זה יחמיר. נשארתי לחבק אותה עד שזה עבר.

היו מקרים נוספים ודומים, אחת לחודש-חודשיים.

דיברתי איתו בפחד רב על עזיבה לפני כמה חודשים. הוא כנראה נבהל מאוד ואמר לי שוב כמה הוא אוהב אותי ושאני כל עולמו.

כעת המצב קצת אחרת. הוא נרגע בחודשים האחרונים.

אני עברתי תהליך שלם של טיפול והחלטה שאני לא פוחדת לעזוב ושהכוח אצלי, ועכשיו כשרציתי לממש אני מרגישה שאין צורך כי ״הכל בסדר״.

אני כותבת את זה במרכאות כי אני מרגישה במלכוד. אמנם רגוע מאז שאיימתי לעזוב אך איני יודעת מתי תהיה ההתפרצות הבאה. היא יכולה להיות עוד שבוע ויכולה להיות עוד חמש שנים.

האם לחכות? לעזוב? להישאר ולהילחם?

אני מרגישה אבודה...

תודה וסליחה שיצא כל כך ארוך...

חנוכה שמח ומואר.