חוששת שבתי סובלת מאלימות של בעלה

נועה יקרה,

את סוחבת איתך את המקרה הפרטי שלך (כאשה שחיה שנים רבות במערכת זוגית אלימה) ובאופן בלתי נשלט אולי את מעמיסה אותו על ביתך.

את עצמך אומרת שביתך היא ילדה גדולה. התערבותך יכולה לגרום דוקא לתוצאות הפוכות מכפי שהיית רוצה. לביתך קשה לקבל את התערבותך ומן הסתם יש לה כעסים עוניינים לא סגורים איתך (כמו להרבה בנות עם אמהותיהן) ועוד סיבות להתנגד להתערבותך.

יכול להיות שמה שביתך צריכה ממך הוא לראות שאת דוקא סומכת עליה ומאמינה ביכולתה להתמודד עם קשייה; שאינך משליכה עליה את נסיונך האישי, מעין תיקון שאת עושה באמצעותה; ושברור לך לגמרי כי הבחירה היא כולה שלה. עליך לבדוק איתה אם היא בכלל מוכנה לשמוע ממך על נסיונך שלך בחיים, כשאת עושה זאת ממקום שאת מאפשרת לה להחליט, ולא כופה עליה את נסיונך. בסך הכל זו באמת בחירה והחלטה שלה איך להתמודד עם קשייה ואת מי לשתף.

גם אם את בודאי מובנת בדאגתך לביתך (וברור שאת דואגת לה), אני חושבת שעליך לעבד את הדבר עם עצמך ואף להיעזר באיש מקצוע שיסייע לך להתמודד עם המצוקה שלך ובעיקר עם תחושת חוסר האונים שלך ואולי עם רגשי האשמה שאת נושאת כלפיה. העוצמה שבה הגבת מעידה על הצורך שלך בקבלת עזרה.

בהצלחה,
פנינה

זה מה שאעשה. עם זאת שאלה: איך אני יכולה לדעת מתי החשש שלי מוצדק ומתי אני נוטה בשל עברי להאדיר את הסכנות?

הייתה שם. והיא מאשימה אותי עד עצם היום הזה שלא הגנתי עליה ושלא הקניתי לה כישורי חיים. במידה רבה היא צודקת. כי חלק מהזמן, הייתי במצב של דיכאון, תפקדתי כאוטומט. החוויה שלה היא שלא הייתה לה אמא. כשאני עשיתי כל מה שיכולתי בנסיבות קשות אלה, בכלל זה פניה לרשויות כדי שיעזרו לילדי המשפחה כי ראיתי את הכאב והפחד בעיניהם.

אני מנסה היום כמיטב יכולתי לפצות אותה על העבר, אבל מסתבר שזה רק מעצים את העוינות שלה כלפי. ברור לי שלא זו הדרך. לצערי במרכז למניעת אלימות במשפחה אין מענה לבעיה שלי המוגדרת כנפגעת טראומה מתמשכת, עם זאת הקושי שלי עם הילדים נובע בדיוק מהסיבה שהם היו אתי באותה סיטואציה, והם מתרחקים מכל דבר המעורר בהם זכרונות מהעבר, בכלל זה ממני ואחד מהשני. המצב מאוד מורכב. אני מצד אחד מאוד מבינה אותם, מצד שני, מצפה שיהיו הוגנים כלפי, כי בסך הכל עשיתי כל שיכולתי כשהיו ילדים כדי להגן עליהם ולשם כך נשארתי עד שאחרון ילדי בגר ויכול היה להגן על עצמו פיזית, וגם להסתלק מהבית אם המצב היה לו קשה מדי. רק אז עזבתי. כי חשתי שעזיבה מוקדמת יותר עלולה לפגוע בילדי עוד יותר. אני מנועה מלומר מילה וחצי מילה בגנות אביהם, ובאופן כזה אני נתפסת על ידם כאשמה. זה מאוד קשה לי. מה שהיה במהלך שישי-שבת כשבתי וחתני התארחו אצלי עם הנכד, היה מבחינתי שיחזור הטראומה, ושוב אותה תחושה שילד קטן נפגע ואני חסרת אונים לעזור לו..........אותה תחושה של חוסר אונים לעזור ליקירי הנפגעים לנגד עיני ממש ממוטטת אותי.

האם ידועה לכם מסגרת לאישה במצבי?

נועה שלום,
את מיטיבה לתאר ולהבין את המצב.
אם במרכז למניעת אלימות במשפחה אין מענה, הרי שעל פי הגדרתך (ולא רק) את רשאית לפנות לרופא המשפחה ולקבל הפנייה לטיפול נפשי (במסגרת הקופה).
גם קופות חולים מתמחות היום בנושא. מה שחשוב שתגדירי את הבעיה כפי שעשית כאן, כדי שיפנו אותך למטפל שמתמצא בתחום של אלימות במשפחה.
מה שאת עוברת בודאי קשור לתחום הזה, גם אם חלפו שנים. התמשכות התופעה וחוסר האונים שהתלווה לכך רק העמיקו את הפגיעה בך ובילדיך.
חלק מהטיפול יכול להתמקד בשיקום היחסים עם ילדיך. במקרה זה כדאי שהמטפל יהיה גם בעל גישה מערכתית - משפחתית בטיפול.

המשיכי לחפש מענה ותמצאי,
בהצלחה,
פנינה