האם זו אלימות?

לי שלום לך,

נראה לי שעצם העבודה שאת מפחדת, כף אני משער, ומתנהגת באופן שבו את רצונותייך מצטמצמים- אז יש כאן בעיה!
זה נכון שכל מערכת זוגית נתונה למשא ומתן מתמשך בין בני הזוג, על חלוקת תפקידים, צורת חינוך הילדים וכו'.

אך אם משא ומתן זה נעשה שיש צד אחד שמקטין את הצד השני, מאיים, מצמצמם את צעדיו, מבקש לקיים יחסי מין ללא התחשבות בצד השני, בהחלט שזו עשויה להתאים להגדרה של אלימות פסיכולוגית ולסוגים נוספים של אלימות.

לכל הגדרה של אלימות יש היבטים אובייקטיביים שניתנים לצפייה - למשל, צעקות, קללות, שבירת חפצים , מכות. וישנם היבטים סובייקטיביים שלא תמיד ניתנים לצפייה והם קיימים בעולם הפנימי: בושה, אשמה, הפחתת ערך עצמי, חרדה בעקבות איומים, שנאה עצמית ועוד...

מאחר ובני זוג אמורים לתמוך אחד בשני, הרי שההיבטים הסובייקטיביים חשובים מאוד. כלומר, לבעלך צריך להפריע שאת חשה כך, וגם להפך. אם בעלך היה מרגיש שיש התנהגויות שלך שלא נעימות לו, אז אני מניח שגם את היית רוצה להיות רגישה לכך.

אם לסכם בקצרה, אז ממה שאת מתארת נשמע שאת מאוד סובלת. ואם את סובלת אז זו אלימות. אולי לא תמיד אפשר להתלונן על אלימות כזאת במשטרה (לשם כך נראה לי שצריך שיהיו איומים ברצח, או שבירת חפצים, או אלימות פיזית- אבל תוכלי לברר זאת) , אבל היא קשה, מחלחלת לנפש ואת בהחלט לא חייבת להסכים לה.

נושא הילדים - יכול להיות טקטיקה של הפחדה וניסיון להצר את צעדייך. מצד שני, גם לגברים אלימים יש פחדים ועולם פגיע משל עצמם ויכול להיות שזו התגובה של בעלך כשהוא מבין שהוא עושי לאבד אותך. בכל מקרה יש לך זכויות ואת יכולה לקבל עצה וליווי במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה במקום מגורייך.

בהצלחה
מני

שלום לי,

על פי התאוריות היותר שמרניות, מדובר כאן בסוג של אלימות כלפיך: ההתעלמות מרצונותיך, הזלזול בך, השתלטנות, הביקורת, ההגבלות, נימת האיום שבדבריו אליך...

יחד עם זאת, האמירה "הוא לא נותן לי להיות עצמאית... אין לי חופשיות..." איננה בהכרח נוגעת לו יותר מאשר לך.

אני מוכרחה להודות כי אני מושפעת מספרה של אווה אילוז, אותו אני קוראת עכשיו, "מדוע האהבה כואבת". בספרה היא מסבירה את כל העניין של חיי אהבה ורומנטיקה בין בני זוג מנקודת מבט חברתית. היא בעצם "מנקה" את הגבר או האשה מאשמה פסיכולוגית, כביכול משהו לקוי בהם מילדות, בטענה שסדרי החברה הם אלה שמעצבים את יחסי האהבה שלנו.

אני (וגם לא היא) לא מתכוונת לומר שאין בעיה, אבל במקרה שלך לא הייתי ממהרת לקרוא לדבר הזה "אלימות". אותו דבר שלא נותן לך להרגיש עצמאית וחופשיה, בעלת הכרה וערך עצמי, הוא הדבר, והוא לגמרי לא המקרה הפרטי שלך (זה מה שאומרת אווה אילוז ויש בזה משהו מקל ומנחם מעט).

הייתי מייעצת לך ולבעלך לפנות למטפל זוגי טוב ומנסה להבין ביחד איתו מה מונע ממך להרגיש כמו שהיית רוצה ומה גורם לבעלך לנהוג כפי שהוא נוהג ומהו הקשר בין הדברים.

אולי כשתוכלו להיפתח האחד בפני השני ולדבר ולהבין מה באמת קורה לכם (חששות, חרדות, חוסר בטחון, הערכה עצמית וכו') תהיו שניכם פחות מאויימים (ותבינו שזה לאו דוקא בגלל שאתם "דפוקים") ותוכלו להרשות לעצמכם לשחרר מעט ולהיות נינוחים ומרוצים יותר.

בהצלחה,
פנינה