אני במצוקה.

שלום ענת,
אני קוראת את דבריך, התמונה מצטיירת כל כך ברורה ואני מחכה להגיע לפואנטה. ואז אני קוראת על האומץ שלך להתגרש ועל הבושה "לספר שנכשלת"...

אין לך מושג כמה את אמיצה ומיוחדת. שלא כמו נשים רבות, הנמצאות בתוך מעגל האלימות הבין-זוגית, שאין להן את האומץ לסיים קשר כזה, להכיר בטעות ובחוסר התוחלת לנסות "ולשנות אותו", להיות מוכנה לוותר על היומרנות הזו, להתעמת עם תחושות אשמה וכשלון בפירוק הזוגיות (גם אם לא בצדק) - את כן מוכנה להתמודד עם כל אלה!

את יכולה להיות גאה על האומץ שלך ועל בחירתך לעצור את מסכת האלימות הזו ולצאת מתוכה, בשלב כה מוקדם.

אני מוכרחה לציין שאת גם ברת מזל. זה לא מובן מאליו להגיע לגירושים כל כך מהר וללא עיכובים מצד הבעל במקרים אלה. אולי זה קשור בכך שאין לכם ילדים עדיין, ואולי גם בזכות אביך שנקט צד והתערב למענך, מה שפעמים רבות לא קורה (המשפחה מנסה "להסתיר את הבושה..."). ואת ברת מזל שעשית את זה מהר, לפני שהנזק מעמיק ומשאיר חותם שלא ימחה.

ועדיין את צודקת שאת מחפשת להצטרף לקבוצה, שם תוכלי לשתף נשים נוספות בחויות שעברת ולהבין יותר טוב את מה שעברת, ולגלות שאת לגמרי לא לבד. שם תלמדי כי מותר לך להיות גאה בעצמך.

גשי ללשכת הרווחה באזור מגוריך ותבקשי להצטרף לקבוצת נשים שזה עניינה. מהנסיון שלי, זה מאד עוזר ומשחרר, ויצייד אותך ביותר כלים לעתיד.

שיהיה לך המון בהצלחה, את אשה אמיצה,

פנינה

תודה לך חיזקת אותי במילים שלך הרבה פעמים חששתי לעזוב כי כבר גרם לי להאמין שאני לא בסדר. אני עוברת ימים קשים ומנסה למצוא נחמה במחשבה שאולי הוא יבין מה הוא הפסיד וכמה טעה ואולי פעם עוד יבקש סליחה . למרות שזה שגוי הריי כשהיינו ביחד לא הבין ופגע החליש והשחית את גופי ונפשי. אני מנסה בכל הכוח לא לחשוב עליו ולשכוח ממנו, יש ימים שאני ממש מתגעגעת ונתפסת על מעט מאוד דברים "טובים" שהיו .. דברים ממש מינוריים כמו לישון ביחד ולקום עם בנזוג.. אני דיי עסוקה כל היום במחשבות עליו על הקשר על ההורים שלו על זה שיצא בזול שגם שנעלמתי ההורים שלו לא חיפשו אותי לא התקשרו (טענו שאהבו אותי כמו בת) האם אני צריכה להניח לזה? אני כל יום מדמיינת איך אני שולחת להורים שלו מכתב מפורט ומספרת להם מיהו? האם הייתי צריכה לפנות למשטרה .. למה בחרתי לשתוק ? האם הוא אדם אלים? או רק אני גרמתי לו להתנהג ככה? אני טרודה מהאופן שהוא ממשיך את חייו ויצא בזול שאף אחד מהמשפחה שלו לא יודע איזו מפלצת חיה איתי תקופה ארוכה.. הוא בטח משקר ומספר כמה הייתי היסטרית ואישה קשה. (אני יודעת שאני מתעסקת בטפל) אבל מרגישה שזה לא נותן לי מנוח האם רלוונטי עכשיו לספר להורים שלו? רלוונטי שאנשים ידעו מי הוא היה? אבא אומר כי מלאכתם של צדיקים נעשית בידיי אחרים משמע שבסוף איכשהו זה יתגלה ויבינו למה עזבתי.. האם להשאיר את זה כמו שזה? איך יתכן שהוא יצא כל כך בזול ?! הסיבה אגב שהגירושים הלכו חלק היא כי ידע שאני טובה מידי כדיי להרוס את שמו. כי הוא גאוותן והיה בטוח שאני לא אעזוב ואולי אבקש שלום בית. כי הוא מכחיש שהוא אלים פיזית מילולית נפשית. הוא באמת לא מאמין לדברים שעשה ואמר ובאמת בטוח שהבעיה היא בי.

ענת שלום,

כמו שכבר אמרתי לך כנראה שלמזלך יצאת מזה כך, ולו רק באמת בשל "גאוותו"...

כל מה שאת מתארת הוא בסדר. זה באמת מטריד, "טפשי" וקשה וכל מה שתגידי.

מה שאת זקוקה לו זה לעבד עם עצמך את מה שעברת, את מחשבותיך והרגשותיך, אז ועכשיו.

ואת השאר - כבר הצעתי בפעם הקודמת.

בהצלחה,
פנינה