כיצד להגיב לאליממות

שלום מני ופנינה,
אני זקוקה לעצתכם, איני יודעת מה עליי לעשות....

אני נשואה מזה כ 4 שנים + 2.
ומכירה את בעלי כ-6 שנים.
לפני הנישואין לא ראיתי שום סימנים מחשידים לאלימות אלא להיפך... נראה היה לי שהתחתנתי עם האדם הרגיש האוהב והמתחשב שהכרתי אי פעם.
לאחר שנישאנו התמונה השתנתה
בתחילת הנישואין, כל פעם שסיפרתי שאני יוצאת עם חברותיי הוא טרפד את התוכנית ושכנע אותי למה הן אינן טובות לי. גם כאשר נרשמתי ללימודי הרצאות בערבים הוא לא תמך בי כלל, הוא נראה עצוב ומיעט לדבר איתי אם בכלל באותם הערבים.
כך יצא שנשארתי בבית, חברות נעלמו וההרצאות כבר אינן.
עם השנים נולדו לנו ילדים. ועם כל השמחה הגדולה שהגיעה איתם.... הגיעו הויכוחים... הריבים .. התגלתה השתטלנות ואיתה הופיעה האלימות. (מילולית ופיסית).
קצת כואב לי לפרט אבל אני מרגישה שאם לא פה אז היכן.....?!
בהתחלה הקללות אח"כ דחיפות, משיכות בבגדים, זריקת חפצים עליי וכו'....
ראוי לציין שאני לא נשארתי חייבת, ולפעמים כשהכה אותי, הייתי כלכך פגועה שקיללתי,שברתי חפצים שלו כמו פלאפון, או שדחפתי בחזרה.
לפני כשנתיים התחלנו ללכת לייעוץ זוגי אחרי שהודעתי לו שאני מעוניינת להתגרש...
הפסקנו את הייעוץ כשהרגשנו שזה כבר נהיה טחינת מים. הפקנו לקחים והמשכנו הלאה
עם הולדת ילד נוסף.
הכל נראה ורוד, מבטיח.הוא התחיל לתת לי מקום בבית כאמא כאישה כבנאדם, להתייחס אליי כשווה ולא להקטין אותי ....
לצערי, זה לא החזיק מעמד להרבה זמן והאלימות חזרה ובגדול .
הוא לעומת זאת טוען שהתופעה הולכת ומתמעטת ואני רואה או יותר נכון מרגישה שהיא מחריפה.
לראייה:
היום בעת חילוקי דעות על טיפול רפואי מתאים לאחד הילדים, לא הסכמתי להחלטתו ("כמובן שהוא תמיד צודק וההחלטות שלי תמיד שגויות") צעקתי שאני נוסעת למיון איתו או בלעדיו.
נראה לי שהבעיה התחילה כי צעקתי במקום ציבורי....( כמובן שהבעיה שרושה עוד בילדותו - -גדל כילד מוכה)
בכניסה למעלית כאשר אחד הילדים היה בזרועותיי הוא חנק אותי, נגח בי בראשו, כתגובה משכתי לו את המשקפיים בבכי והוא משך אותם חזרה ונשך אותי ביד.
והכלללללללללללל לפני הילדים.
יצאנו מהמעלית כשאני עם דמעות בגרון, עוצרת את דמעותיי כדיי שילדיי לא יראו אותי במצב זה.. המומה, כואבת ופגועה
החלטתי להניח את הרגש בצד ולהמשיך לדאוג לבריאות ועכשיו גם לנפש ילדיי
(אחד הילדים נפצע בגן)
אותו ילד שאל אותי לאחר מכן- "אמא למה אבא הרביץ לך?" בעודו מסתכל על הנשיכה ביד..
עניתי- "הוא לא הרביץ הוא ניסה לנשק אותי...."
חושבת- מה לעזאזל אני אומרת????

הגיע הלילה, והתפנה לי זמן לחזור לרגשות שלי ,לעצמי וגם לעתיד.

מה עליי לעשות?
איני רוצה לחיות ככה, אני רוצה להיות מאושרת ולגדל ילדים מאושרים ובריאים
זקוקה לעזרה...