רגשות אשם של אם מוכה כלפי ילדיה

שלום לך,

תודה על הגילוי הכנה.

הדבר החשוב באשמה, לדעתי, היא לא להישאר עם זה לבד.
כלומר, אשמה- היא מנגנון של לסגור את הדברים עם עצמנו ולפעמים לתקוף את עצמנו (לפני שאחרים יעשו זאת?).

לשאלתך- אכן אשמה היא אחד מהמנגנונים שמתארות נשים מוכות. אחד ההסברים לכך היא הניסיון להתמודד עם מצבים של חוסר שליטה "אם אני אשמה, זה אומר שזה בשליטתי, כלומר, אתנהג אחרת ואז המצב יהיה פחות רע..."

דבר נוסף- נשים רבות שפגשתי סיפרו שהן מעדיפות לסבול בקשר, עד שהילד הקטן ביותר יגיע לגיל 18. כלומר הן לא רצו לפרק את המשפחה מתוך חשש שזה יפגע בילדים.

במקרה שלך, כפי שאת מתארת, הוצאת את עצמך מהקשר שהיה לא בריא לך, וכעת מדובר באשמה שאת חשה ביחס לילדים.

במקרה שכזה- אחת הדרכים להתמודד עם אשמה היא לאפשר לילדים שלך להגיד את שלהם. כלומר, ייתכן והם כועסים על השנים הללו... ומגיעה להם הכרה...כך תפשרי להם ביטויים רגשיים שונים (עדיף שהם יביעו כעס כלפייך במקום שא תכעסי על עצמך, בשמם). לשם כך נדרשת סדרה של מפגשים עם הילדים.

זוהי כמובן אמירה כללית והייתי ממליץ לך שתהליך שכזה ייעשה בידיעת אנשי הטיפול שלך ובליווי שלהם.

אוכל גם להמליץ על מאמר מעניין בנושא של סליחה (נכתב על ידי פרופסור ורד סלונים נבון וד"ר יצחק-ארווין לנדר).

בהצלחה,
ד"ר מני מלכה

אני רוצה לאפשר להם לבטא במסגרת טיפולית את הרגשות שהם חשים כלפי ואולי לא מעזים לבטא אותם באופן גלוי (ולכן זה מתפרץ פה ושם והופך את היחסים בינינו לבעייתיים): כעס, ושנאה....כן, גם שנאה.....אני בשלה לקחת אחריות ולהשלים עם כך שיתכן ולעולם לא יהיו מסוגלים לסלוח לי......גם אני לא הייתי מסוגלת אילו הייתי במצבם......והייתי במצבם.......סלחתי לאמי רק לאחר מותה. עם זאת חשוב לי לעשות את מה שאמי לא הייתה מסוגלת לעשות: לא להתכחש למה שהיה. להודות באמת ללא כחל וסרק. לקחת אחריות על התנהגותי: לא הגנתי מפני פגיעה, ואולי אף פגעתי ישירות. ולהצטער על מה שהם חוו. כי לאף ילד לא מגיעה ילדות כזו ובטח לא לילדים כאלה נהדרים.....שלמרות הכל הם מאוד מסורים לי ואכפתיים......אבקש מהם שיגידו לי מה עלי לעשות כדי לכפר. אני מקווה שכן יש משהו שאני יכולה לעשות היום כדי שהעבר יחדל להיות יותר רלוונטי ביחסים ביני לבין ילדי

מהמקום הזה של להיות אשה מוכה. זה משהו שהוא כלל לא מובן מאליו וילדייך צריכים להעריך את זה כי לא לכל אשה יש אומץ לעשות את הצעד ולצאת מזה. לדעתי כדאי שיפתחו איתך את הרגשות שלהם ואם כבר אתם בטיפול שתלכו ביחד. אבל הם צריכים קודם כל לראות את הצד החיובי שבסיטואציה.

שלום רב,

אולי מומלץ לנסות סכמה תרפיה,

בקצרה, זו גישה שתעזור לך לזהות "צדדים\חלקים" שונים שיש בך ולנהל בניהם דיאלוג.
לגישה זו יש תוצאות טובות עם הפרעת אישיות גבולית,

יש מרכז טיפול ברעננה.

כל טוב

ד"ר מני מלכה

פניתי אליך בדואל. והתפלאתי לגלות עד כמה דברי הנוכחיים דומים למה שכתבתי לפני למעלה משנה......בהבדל אחד: גם אם ילדי יסלחו לי, אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי. אסכם זאת בשורה מתוך שיר שאני כותבת: "אסירת מצפון עד מותי בכלא עברי, שופטת חסרת חמלה, לא אקצר את עונשי, גם לא בשל התנהגות טובה".

ראיתי את ההמלצה שלך לגבי סכמה תרפיה. אני גרה בצפון, רעננה זה רחוק לי.....אבל זה נתן לי רעיון. הייתי במסגרת dbt במרפאות חוץ של בי"ח זיו בצפת. אפנה אל הפסיכולוגית שטפלה בי באותה העת, ואעלה בפניה את הבעיה.

שלום לך,
בעקבות פנייתך הנוספת.
רציתי להפנות את תשומת ליבך לעניין האשמה והענישה. ולחיבור בין הפרעה גבולית לבין ענישה.
מראש אומר שאינני בקיא לעומק ב DBT
אך מהיכרותי עם גישה טיפולית נוספת, סכמה תרפיה\טיפול ממוקד סכמה,
היא מציעה פרוטוקל טיפולי חשוב מאוד למתמודדות\מתמודדים עם הפרעה גבולית.

יש התייחסות ספציפית לצד שנקרא "ההורה המעניש"...

אני מציע לך לחפש באינטרנט ולהתרשם. יכול להיות הגישה הזו עשויה להציע לך מענה טיפולי נוסף.

אני בטוח שבאינטרנט תוכלי גם למצוא מרכזים טיפוליים שמציעים סכמה תרפיה. אני יודע שיש אחד שכזה ברעננה (ד"ר עופר פלד) ובתל אביב (ד"ר אשכול רפאלי).

בהצלחה
ד"ר מני מלכה

אעשה זאת.