חשש

כפי שקורה לא אחת במקרים דומים לשלך- את מצויה במלחמה ואף משתמשת (אולי שלא באשמתך) בטרמינולוגיה של מלחמה. את פוחדת להפסיד- והפסד במקרה שכזה הוא ערעור המשמורת שלך, ובעצם הקשר שלך עם הילד יכול להיפגע. אכן חשש מוצדק.

ההתייחסות שאני יכול להציע לך נוגעת לשתי רמות:
הרמה האחת, המקצועית-בירוקרטית: נוגעת למוסדות ולאנשי המקצוע שעובדים במוסדות וממלאים את תפקידם - שהוא לכל הדעות תפקיד מורכב ביותר. תפקידה של פקידת סעד לסדרי דין במקרה זה לפגוש אותך, את ההורה ואת הילד ולגבש חוות דעת מקצועית שיש לה מטרה אחת והיא ליצור הסדר שבנסיבות הקיימות (גם כשהן נוראיות) יהיה הכי טוב עבור הילד- והדגש הוא על הילד. פקידת הסעד אמורה לזהות ולהבין את הסיטואציה של המשפחה ולהחליט- לשם כך היא גם אוספת אינפורמציה מגופים שונים ובמקרה זה היא יכולה לקבל חוות דעת גם מהמטפלת שלך.

הרמה השנייה- היא הרמה האישית שלך- ידוע שנשים שמצויות בתוך קשר אלים עלולות לפעמים לחוש- כתוצאה מהמניפולציות האלימות- שהן "לא בסדר", "אשמות" וכך הלאה. ייתכן שהמקור לתחושת ההיסוס שלך נעוצה לא רק בפחד הגדול שלך "להפסיד" את בנך, אלא גם באווירה הזוגית שהייתה לך עם בן הזוג, שבה יכולת גם לאבד את ביטחונך בעצמך וביכולות שלך. אם כך הדבר- אז זהו נושא שדורש בירור במסגרת הטיפולית שלך. את מייחסת לבן זוגך המון כוח וחוששת שהוא יצליח להערים על המוסדות הקיימים- על איזה בסיס את עושה את זה?...

ולבסוף- האתגר הגדול הוא לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד שלך ולהצליח לחלץ אותו עד כמה שניתן מהמלחמה הזאתי. גם אם את חושבת שהאב מסית אותו את צריכה המון כוחות נפש ועזרה כדי לא להיכנס למשחק הזה- לא לנהל את התקשורת עם בן הזוג דרך הילד. מהלך לא פשוט שגם סביבו כדאי לקבל עזרה- הן ברמה של הילד והן ברמה של התקשורת איתו.

מני



שהיה בהצלחה