התלבטות

בשל מעצר בית ממושך של אב ילדי,(הוא מואשם באיומים עליי) הוא מנוע מלראותו. אני לקחתי את הילד פעם מיוזמתי ובצירוף גורם נוסף לפגוש אותו. מדובר במקום מרוחק מאוד. במקביל עו"ד שלי הגיש תביעה למשמורת והסדרי ראייה בפיקוח שידוע לי שמדובר בהליך ממושך.הם שומרים על קשר טלפוני יומיומי. האב מביע רצון לפגוש את הילד, אבל לא מקבל אישור לכך, ומנסה להפעיל עליי לחץ לתאם את המפגש בינינו , שזו בעצם עבירה על החוק, ואני לא מסכימה כמובן.הילד קטן מאוד ואיננו מעוניין לנסוע לשם בליווי קרובי משפחה שהוא למעשה לא כל כך מכיר. המצב הוא כזה שמופנית אליי אצבע מאשימה של האב שאני מונעת קשר עם הילד בעוד שמצבו הוא זה שיצר את הסיטואציה האומללה הזו. (הוא לא משלם מזונות כבר חודשים, ועדיין נראה לו ברור שאני אשלם מכיסי את הוצאות הנסיעה , כי הוא רואה רק את עצמו.(אפילו פעם אחת לא שלח לילד מכתב או ממתק או מתנה או אפילו מעט כסף למתנה)
השאלה שלי מתייחסת אך ורק לעניין הילד, שאני כאימו רוצה שיהיה לו קשר טוב עם אביו אבל לא תוך כדי התעלמות ממצבו הנפשי הקשה ומהמורכבות של הסיטואציה. שוב, כמו בחיינו המשותפים שהסתיימו, כל האחריות מתגלגלת עליי כמו גם כל האשמה, ואני מוצאת את עצמי קורבן למניפולציות רגשיות.
המצב מתסכל מאוד. גורמים מקצועיים שאני איתם בקשר אומרים שהאב צריך להתעזר בסבלנות עד לתום ההליך הפורמלי ושאני בסדר גמור.
האם קיימת זווית ראייה נוספת? רעיון נוסף? האם אמהות כרוכה לנצח ברגשות אשמה או שאלה נובעים מהדינמיקה הזוגית שהייתה בינינו? אני כבר בטיפול. אני רוצה לציין גם שהילד לא מביע רצון למפגשים, שהוא יודע שעוד מעט אבא יוכל לפגוש אותו ושבאופן כללי הילד פורח ממש.