?

לדעתי, כאשר תגיעי לשלב שבו את מסוגלת לספר לבעלך שפנית למרכז - ואת כבר תרגישי כשזה יקרה - זה יהיה הזמן לספר לו.

אולי קשה לך לשמור אצלך "משהו" (סוד) שבעלך אינו יודע ואינו מעורב בו. זה משום שאת כבר רגילה, אולי, שכל דבר שאת עושה/חושבת/מרגישה עליו לדעת גם כן. אבל את לא באמת חייבת להתחלק איתו בכל דבר.

ישנם דברים שמותר לך לשמור רק לעצמך ואולי את צודקת שאת עדיין לא מספרת לו שפנית לטיפול. כי אם את עדיין לא חזקה מספיק לעמוד מולו ואת חוששת שהוא לא יסכים לצעד שעשית (או אף יגיב באלימות), אולי עדיף באמת לחכות ולא לספר לו, עד שתהיי מספיק חזקה. את נמצאת בתהליך בו את לומדת כיצד להגן על עצמך. קחי את הזמן ואת הסבלנות לעצמך.

מצד שני, יתכן ופנית לטיפול מתוך כוונות לשקם ולטפל ביחסיך עם בעלך. אם את חושבת שהוא יכול לקבל את זה, אולי תוכלי להסביר לו שזה לטובתו ולא נגדו. הוא עוד יכול להפתיע אותך ולהצטרף גם כן לטיפול.

אני בדרך כלל נוהגת להציע למטופלות במרכז שאני אתקשר מטעם המרכז ואציע לבעל להגיע לטיפול, כחלק ממדיניות המרכז לטפל בשני בני הזוג (כל אחד בנפרד), לאחר שאשתו הופנתה כבר אלינו. הרבה פעמים זה מצליח. את יכולה לבקש מהמטפלת שלך לבדוק אפשרות כזו.

בקשר לאומץ שלך לסבול את האלימות: כנראה שאת מקבלת כח מהשיחות. את הכח הזה תתעלי במשך הזמן כדי להגן על עצמך מפני האלימות ולא כדי להמשיך ולסבול מאלימות.

המשיכי בטיפול ובהצלחה!

פנינה