אין לאן לברוח!!!!!!!!!!

אחרי 25 שנים של אלימות מצד בעלך, העזת ועשית את הדבר שכל כך קשה לעשותו ועזבת את בעלך. ודאי היו לך חלומות וראית איך את מתחילה את חייך ממקום חדש ואיך חייך משתנים. החלום הזה נשבר עכשיו.

הילדים שלך (חסר לי מאד הגיל שלהם, זה משמעותי) גדלו במציאות מסויימת כל חייהם. הם ראו אותך מוכה ומושפלת ואולי אינם מעכלים את השינוי. מבחינתם יתכן ואביהם יצא כרגע החלש והפגוע ולכן התנהגותם כלפיו השתנתה. אפשרות אחרת היא כי הם עדיין רואים בו את הדמות החזקה, הנותנת, הקובעת ולכן מעדיפים לשמור על הקשר עימו. וישנה עוד אפשרות, שהם אולי מנסים לטרפד את המהלך שלך במחשבה שתחזרי לאביהם והמשפחה תתאחד. ילדים, ככל שהם סובלים במשפחה, עדיין יכולים להתגעגע למשפחה השלמה.וכן, את צודקת, הם משתמשים בשפה שהם מכירים מהבית.

התגובה הראשונית שלך היא "להתגרש" גם מהילדים. אני בטוחה שזה לא מה שאת באמת רוצה, את בודאי מבינה שיש לך אחריות של הורה מבוגר כלפי ילדיך ועליך לעשות הכל למען שלומם וטובתם. אלא שאת מרגישה חסרת אונים לחלוטין. מה שנראה מדבריך הוא כי הילדים מנסים להשתלט עליך ואת לא מנהלת את ביתך שלך. וכאן אולי הבעיה.

עד כמה שזה קשה עליך לקבוע את המדיניות שלך ולעמוד עליה. את לא באמת צריכה להסביר לילדיך מדוע התגרשת מאביהם. זו החלטה שלך ורק שלך. יתכן והם מרגישים נפגעים מכך. על כך את יכולה לעודד אותם לדבר: על הכעס שלהם (למה אנחנו לא כמו כולם), על הפחדים שלהם (האם אמא תצליח לגדל אותנו לבד, האם היא לא תעזוב אותנו), על הבושה, חוסר האונים שלהם ועוד רגשות שהם מרגישים. נסי להיות קשובה להם ולראות מה כואב להם.

עליך להיות מאד ברורה ותקיפה בעניין אלימותם של ילדיך כלפיך ולא לאפשר אותה. לילדיך הגדולים אכן לא תרשי להגיע לביתך כל עוד הם נוהגים באלימות.

לא הייתי ממליצה לאיים על ילדיך שתתגרשי מהם. זה רק מוסיף על חוסר אמונם וחוסר הבטחון שהם חשים היום. נסי לראות את הקשיים שלך ושלהם וכיצד אתם מצליחים להתגבר עליהם לאט-לאט. חזקי את עצמך ואז גם אותם.

את זקוקה להרבה תמיכה (וכמה שיש לך כזו, תשתמשי בה). אני מאד ממליצה לך לפנות לשרותי הרווחה כדי שיפנו אותך למטפל/ת מתאים שיוכל להגיש לך את העזרה לה את כל כך זקוקה, את התמיכה, את הכלים ובעיקר את התחושה שאת לא לבד.

בהצלחה,
פנינה

תודה לך......