שאלה

שלום,
ראשית, מריבות בין אחים הן דבר נורמטיבי כשלעצמו. פעמים רבות הן מאוזנות על ידי משחק משותף, ועשיה אחרת ביחד. השאלה היא ענין האלימות שמתרחשת בינהם, ומה היחס בין המריבות לבין העשיה והמשחק המשותפים. אני הייתי מנסה לראות זאת בפרופורציה - ופרופורציה היא בין השאר שיפוט אישי.
אני מכיר אמא לשני בנים מבוגרים, אשר נסתה (כאשר היו ילדים) למנוע מהם לריב, עד שבנקודה מסוימת קלטה שאין לכך כל סיכוי, ואישרה להם להמשיך להתקוטט ולריב, תוך שהיא אומרת להם - "לא נורא, זו הכנה לחיים". באופן פרדוקסלי, המריבות הלכו ופחתו בעקבות זאת. לאחר תקופה שלא היו כל מריבות, פרצה שוב קטטה, היא נסתה להפריד, ושני הילדים עצרו לרגע ואמרו ברצינות "מה את מתערבת, אנחנו מתכוננים לחיים". כיום שניהם בוגרים, וכלל לא אלימים.
לכן, אם האלימות היא "קלה", מהסוג של דחיפות והתגוששויות שלא מסכנות איברים על השטיח, לא הייתי מתרגש במיוחד. אם בכל זאת קשים לך העימותים ביניהם - דרך אחרת היא להכריז באופן תקיף על הפרדת כוחות, והגדרת גבולות מרחביים פיזיים ברורים שאותם אסור לשני הצדדים לחצות - חדרים נפרדים אם יש, לשמור על מרחק של חצי מטר בין אחד לשני בכל זמן ומצב, וכד', ולעמוד על כך בתוקף, עם סנקציות ברורות למי שמפר את הכללים החדשים.