פחדים

שלום, אני בת 17 וחצי.
חיפשתי רבות דרך לשתף מישהו בפחדים שלי אבל הרגשתי שאין לזה טעם כי לא ידעתי את הסיבה לכך.
רק בזמן האחרון, אחרי תרופה ארוכה ומייגעת שבה התחלתי לנסות לגלות מי אני, מה יש לי ולמה אני מתנהגת ככה.
אני ילדה פחדנית, אני ילדה שמעולם לא העזה לחלום.. תמיד ששאלו אותי מה את רוצה להיות גדולה לא היה לי מה לענות, הייתי עונה מה שחברות שלי ענו. שהיו אומרים לי מה היתרון שבך או מה החיסרון, לא ידעתי, תמיד חירבשתי משהו שיישמע אמין.
אני מרגישה שמעולם לא חייתי, מעולם לא חוויתי חיים נורמליים.
והכל.............. בגלל ההורים שלי.
אני בת בכורה, ההורים שלי מעולם לא הסתדרו ביניהם, תמיד היו ריבים ומכות בבית ואחי שקטן ממני בשנה תמיד שתק. ואני, אני זוכרת את עצמי מהגן רבה עם ההורים שלי, מגנה על אחד מהם. בתקופת הגן הייתי מגנה על אמא תמיד, ביסודי על אבא, בחטיבה הייתי ניטרלית ובתיכון הגנתי על אמא בשיניים. הייתי נלחמת בשבילה, רבה בשבילה, אבל בתוך תוכי שבורה כמוה, ואפילו יותר..
רק לאחרונה גיליתי כמה המצב הזה חמור בשבילי. נעשיתי תלוייה בהם, אבל באופן הפוך. נעשיתי תלויה בלהיות לצידם כדי שתמיד אוכל להגן עליהם. בעיקר על אמא. תמיד כשאני יוצאת לחברה או לכל מקום אחר, אני מרגישה שאני בוגדת, שאני לא שם כדי להגן עליה.
המצב הזה, שעד עכשיו הדחקתי אותו, התנפץ לי לרסיסים מול העיניים. פתאום גיליתי כמה פגעתי בעצמי, אבל מתוך כוונה טובה.
נעשיתי רכושנית, קנאית, נהייתה לי חרדת נטישה (אני תמיד מרגישה שעוזבים אותי, שמוותרים עליי, שלא רוצים בחברתי, שאני מעיקה). ההערכה העצמית שלי שואפת לאפס. אני יודעת לאהוב אבל לא להראות את זה. אני יכולה לאהוב אדם בכל נשמתי, אבל הוא לא יראה ממני טיפת רגש. אני בוכה בלילות מגעגועים לאנשים כאלה ואחרים, והם לא יודעים בכלל שהם חסרים לי.
אני בן אדם קשה, פעם מורה פרטי אמר לי שאת הדברים הקשים אני עושה הכי טוב, אבל נופלת בדברים הקטנים..... לדעתי זה הדבר שמאפיין אותי בהכל. אני יכולה להיות ביחסים מצויינים עם מישהו, אבל להרוס את הכל בגלל הדבר הכי קטן שיש.
רציתי לשמוע מה אתם חושבים על המצב שלי ושתוכלו לומר לי מה ההשלכות של אלימות במשפחה.
אדווה