נלקחתי שבויה בכלא של מחשבות

אני אבודה אודליה, אבודה מלנסות למצוא פתרון לכל בעיה.
זה קשה לחייך ולהגיד "הכל בסדר" כשהכול מתפרק, קשה עוד יותר להודות שמשהו קרה, כי הפחד משתלט.
אני נופלת.
אני נופלת אל תוך גיהנום של רגשות.
אני נחטפתי.
נלקחתי שבויה בכלא של מחשבות.
מישהו שומע אותי? אני צועקת.
אני צורחת את נשמתי שנרקבת באיטיות.
אני טובעת.
אני טובעת בדמעות של צער ויגון.
קשה לי לנשום.
מועקה חוסמת את קנה הנשימה שלי, אני נחנקת.
שמעת? זה היה ליבי שהתנפץ לאלפי רסיסים.
אני מתחילה לאבד שיווי משקל, הפנים חיוורות-
האם מישהו יספיק לתפוס אותי לפני שאכנע לתחושות התובעניות?
זהו גבול כל כך דק, בין החיים למוות,
הצלקות הישנות והפצעים שלא הגלידו בידיים וברגליים מוכיחים זאת.
אני חושבת שהספיקה לי התקופה בעולם הזה,
הנשימה כבדה, העיניים עייפות,
אין לי יותר כוח להילחם-
אחצה את הגבול מבלי להסתכל לאחור..