מנשה

יש לציין שאמא שלי דאגה לכל מחסורי. אוכל. בגדים. טיפולים. לימודים ועוד. אבל גדלת עם ראש למטה. אפילו האחים שלי צחקו עליי. היא לא ראתה כמה זה מפריע לי. וזה היה כל כך קל לטיפול כי זה בעיה אסטית ולא רפואית או פסיכולוגית. הייתי ילדה סקרנית ותלמידה טובה. אמא שלי גם פינקה אותי הרבה ולא סמכה עליי. אני לא מאשימה אותה כי זה מה שידעה. תמיד גם אמא שלי אמרה שאחרים הם יותר טובים. גדלתי להיות אדם מתוסכל ללא דרך. שלא יכול לקחת על עצמו דברים טובים.זה דבר שקשה לתקן בגיל מבוגר.

גלית. מה שאת מתארת זה סוג של הזנחה, מעין עיוורון לצורך הרגשי שלך לטפל בבעיה ולשנות ההערכה העצמית ואת מעמדך בחברה.

מדבריך אני מבין שהיא לא ראתה אותך, את מה שאת, נתנה לך מה שאת לא צריכה [פינוק] ולא נתנה לך מה שאת צריכה - לסמוך עליך, לתת לך ביטחון, להקשיב לך, לזה שאת צריכה עזרה

לפעמים ילד או ילדה מקבלים "תפקיד" של מוזנח או שעיר לעזאזל עליו זורקים הכל.
מבחינה זו - זהו עיוורון נרקיסיסטי.

גלית. כשאין מודעות אנחנו "מתגלגלים" בלי לשים לב ונוטים לעשות את הטעויות של ההורים. כשיש מודעות - הרשות נתונה, כלומר אנחנו יכולים לשנות..
לפעמים זה יוצא הפוך: דווקא בגלל שהיה ככה את יכולה ללמוד להיות אמא קשובה לצרכים של הילדים..