"הדיסה שלי"

אני מתנצלת על אורך המכתב אך אני מרגישה שזה מתחייב .היני בת 30 אני ובן זוגי כ- 9 שנים יחד אחרי השנתיים הראשונות של הקשר ,מבחינתי הקשר היה צריך להגמר,אבל הוא נמשך ונמתך עד היום (במבט לאחור, אני יודעת ) הוא הצליח להשפיע פסיכולוגית סוג של מוכה נפשית. אוסיף שגם היינו מבלים הרבה והייתי מעשנת איתו (לא סיגריות) זה כנראה עוד משהו שהיה איכשהו משכנע אותי להשאר עימו. אבל עדיין תמיד הייתי צלולה בדעתי וידעתי שאני צריכה לעזוב וכל ניסיון שלי כשל בשל רדיפתו הקשה אלי. כל פעם הוא היה משתנה לתקופה קצרה,הכל היה "טוב" ואז ,לא טוב, וחוזר חלילה מחצית מהקשר שלנו היה מריבות זה היה פשוט צריך להגמר והוא לא הסכים לשחרר בשום אופן, גם אני הייתי טיפשה שהייתי קלת דעת ולא חזקה די כדי להגיד מספיק סופית ולעבור את כל הקשיים שהיו מתלווים לכך. לפני כשנה נכנסתי להריון והוא היה פשוט אדם אחר (לטובה)חשבנו להתחתן וביטלתי ברגע האחרון סוג ,של פחד, חוסר אהבה , הכל ביחד. נולדה הילדה והקשר התחיל להיות עוד הפעם גרוע. יש לו נטיעה כל הזמן לקלל את משפחתי אחיי וכל הסובבים אותי הוא ממש מציק יש לו "תקליט" בראש שהוא חייב להוציא לפחות 4 פעמיים בשבוע שבו הוא מקטר מקלל משפיל מעליב. הוא התגורר עימי בבית הורי, היום הוא שוכר דירה ומבקש שאבוא לגור עימו אני מאוד רוצה לעבור דירה אבל איתו יש לי מעצור כל יום אני אומרת אני עוברת ודוחה את זה ליום אחר. אני חושבת אולי שנגור יחד לבד בלי הורים אולי הוא יירגע יותר ויהיה לנו יותר טוב יחד? לא יודעת מה לעשות ,אשמח לתשובה ורציתי לדעת אם מי אפשר לדבר על זה יותר לעומק בעלויות לא גבוהות מכיון שאני כרגע לא עובדת וצריכה שיחות כנראה. תודה רבה וסליחה . נ.ב רציתי רק להוסיף שלפי המכתב שרשמתי מצטיירת בחורה טיפשה בלי שכל אך אני באמת לא כזאת אני עם ראש על הכתפיים ומהסביבה אני מקבלת הרבה פידבקים טובים אך מה לעשות שאולי הגורל הכה בי. תודה רבה על ההקשבה וסליחה שוב על אורך המכתב.