הבת שלי

נראה לי כי במקרה עליו את מספרת, את נותנת משקל יתר לדברי ביתך ופחות לחייך את.
כל ילד חייב להבין כי הוריו, לבד מהיותם כאלה, הינם אנשים עם זכות בסיסית לחיות את חייהם.
ייתכן כי דווקא דאגת היתר שלך נותנת לה את ההיתר לדרוש דרישות החורגות מטובתך שלך.
לדעתי, עלייך להעמיד בפניה את העובדה שאת אמורה לדאוג גם לחייך, תוך דאגה, אותה את מציינת שתדאגי לכך שתהיה לה קורת גג, או בביתך, או בשכירות.
עשי זאת בצורה עניינית, מבלי להיסחף לרגשות שביתך מביעה, תוך ידיעה כי בכך את מכירה בבגרותה של ביתך.
ייתכן שיהיה כעס רב מצידה כלפייך, אבל היא חייבת להבין שכל אדם מתבגר חייב לכבד את זכויותיו של בוגר אחר, אפילו זו אימה.
ככל שתפגיני החלטיות רבה יותר, בצורה נעימה ולא מתריסה, כך תבהירי לה שאת מכירה בכך שהיא אדם בוגר. לא נראה לי שזו תוצאה של הגירושין שארעו, לפי מה שכתבת, כבר לפני שנים רבות, אלא כתוצאה מכך שכנראה תמיד נתת עדיפות לטובתה שלה, בלי להבין כי טובתה, בסופו של דבר, היא להתבגר ולהתמודד בעובדות החיים.
נסי לדבר אליה כאילו היא הבת של השכנים, שמביאה בפנייך את הבעיה, ואולי זה יקל עליך לדבר איתה מבלי ליפול למניפולציות הרגשיות שהיא מפעילה עלייך.
בסופו של דבר, המהלך יהיה לטובתה. מה גם שאת נותנת לה שתי אופציות נאותות ביותר.
מקווה שעזרתי
בהצלחה.