הסתגרות

הי, אני בחורה מבוגרת ושקלתי את אבי לפני כחודש וחצי. מעולם לא היו לי מיליוני חברים והפחד הכי גדול שלי לקראת סוף מחלתו של אבי, הוא שבשבעה אשאר לבד (בלי חברים). החברה הכי טובה שלי נמצאת בלימודים בחול ואילו השניה בלימודים בצפון הרחוק, (אני ממרכז הארץ) שתיהן לא הגיעו לשבעה, מעט מאוד טלפונים ואיפלו אחרי שקמנו והתחלתי ככה להסתגר בתוך עצמי אף אחד לא שם לב ולא הושיט לי יד.
אני לא באה בהאשמות ומלבד עצמי אני לא רואה אף אחד אחר אחראי לחיי. השאלה שלי היא כזאת:
לא פעם אני חשה צורך להסתגר בתוך עצמי בלי אנשים בלי תגובות בלי הערות בלי רצונות של אחרים רק להיות עם עצמי, אבל אז לא טוב לי ואני כועסת שלא 'נלחמים' עלי, שלא רואים את הקושי האמיתי שלי וכן אחרי שאני עצמי עושה את ההבנה הזאת קשה לי לחזור למערכת יחסים תקינה עם אותם אנשים שהרגשתי מהם פגיעה.
איך מתמודדים במצבים כאלו? איך אני פורצת את הצורך בהסתגרות? איך אני לא מחליפה קשרים בכל פעם שלא עונים על הצרכים שלי אלא מסבירה אותם?