לא מבינה כלום

הי,
בשנה האחרונה עברתי אינספור שינויים (מגורים, עבודה,חוג חברתי ועוד) זו היתה שנה קשה מאוד מכל הבחינות ומצאתי שבכל שלב של קושי רציני שנתקלתי בו אני נאלצת להתמודד לבד.
משהו בשיתוף של חברי, אימי ואחיותי לא מסתדר לי. אני לא סומכת עליהם שהם רוצים בטובתי אני כל הזמן שופטת ומבקרת אותם (בראשי) מצפה להתנהגות מסויימת וכשהיא לא מגיעה אני מתאכזבת. אני הרבה פעמים מרגישה כאילו הם שמחים בחולשות שלי ובכך שקשה לי למרות שבאיזה מקום גם ברור לי שאני קצת נסחפת ואולי אני כועסת כי דברים לא קורים כפי שאני רוצה.
אני לא יודעת מה לעשות עם כל רגשות הרדיפה האלו. מצד אחד אני הכי מבינה שלכול אחד יש את החיים שלו והחיים של אף אחד לא נעצרו כי שלי כרגע במשבר אבל כנראה כל הכעס שלי והמרמור שלי מתפרש אצלי בראש כשמחה לעיד שלהם כלפי. אני לא רוצה לחוש ככה כלפיהם ואני רוצה לשתף אותם ואני מחליטה להתגבר על התחושות האלו ואז במפגש הבא שוב נאמר איזה משפט או הערה ואני פשוט מתהפכת מבפנים. מרגישה שמזלזלים בי לא מעריכים אותי משתלטים עלי לא מפרגנים לי מנצלים אותי.....
מרגישה אבודה ומבולבלת וכבר לא נשאר לי עם מי לדבר ובראש הכל מתערבב לי