כך לא אמורה להרגיש אהבה

אני ובעלי יחד 10 שנים , מתוכם 5 שנים נשואים.
יש לנו 2 בנות (4, 7 חודשים).
היכרנו ממש בתחילת החיים הבוגרים אפשר לומר, שנינו חיילים ,בני אותה העדה עם מנטליות שונה.
התאהבנו , שנינו הראשונים אחד של השניה .
לאורך הקשר שלנו, אני למדתי תואר ראשון והתחלתי לעבוד בעבודה של ״גדולים״ והוא לא התחבר לזה כלל, שירת בתפקיד קרבי ולאחר השחרור התחיל לעבוד כמאבטח.
לי זה לא משנה כלל, אהבתי את הפשטות שבו.
הוא היה שומר עליי, מרעיף עליי אהבה.
באותם הזמנים ,אני התבגרתי והשתניתי - פחות שותה אלכוהול.
והוא נותר אותו האחד, אוהב לבלות עם חברים וברוב המקרים חוזר בבוקר מבילוי.
היו לנו המון ריבים בנושא ובכל זאת נישארתי איתו.
לפני החתונה היו לי תהיות בנושא, הייתי בטוחה שהוא יתבגר,ישתנה לבסוף התבדתי.
שנה אחרי החתונה, ילדתי את בתנו הבכורה.
עברתי לגור אצל אמא שלי , לקבלת סיוע במשך חמישה חודשים ולאחר מכן חזרנו לשכור דירה.
הוא המשיך בשלו, בילויים על לפנות בוקר, כשהיה יוצא היה ממש נעלם לי, לא עונה ולא מגיב.
בטוחה התקופה היה לי אמון בו 100%.
הריבים המשיכו כמובן, התחיל להיווצר מעט ריחוק שלא היה מורגש.
משבר האמון הראשון היה כשראיתי שהוא שלח הודעה למישהי שעבדה בסניף בו הוא הרבה לתגבר, מתוכן ההודעה נראה שהוא מתחיל איתה, שואל לשלומה והיא מצידה לא זרמה איתו , כששאלתי אותו לפשר ההודעות הוא טען שהוא ניסה לרחרח עבור חבר (לא האמנתי ) . היה לי מאוד כואב והמשכנו כרגיל.
באותה הנקודה , הוא שינה סיסמאות כדי שלא אוכל לראות מה הוא עושה, מאז ועד היום אומר שהוא נאמן לי ולא פוזל אבל קשה לי להאמין עי ההתנהגות שלו מחשידה.
עברו השנים והוא ממשיך עם הבילויים המאוחרים (עם חברים, יודעת בוודאות). ובכל וויכוח תמיד אמר, ככה הכרת אותי ואני לא מתכוון להשתנות.
באותם זמנים אנחנו עם ילדה אחת, הוא מוציא אותה מהגן פעמיים בשבוע (בימים שאני בעבודה עד מאוחר), ומעבר לכך הנתנהלות היא כמעט כאילו שהיא הילדה שלי. בסופש הוא עם החברים במקום לבלות עם המשפחה שהקמנו.
אני התחלתי להרגיש נטושה, מבחור שהיה מרעיף עליי אהבה, נהפך למי ששוכח את יום ההולדת שלי , הפסיק לקנות לי מתנות ולהראות חיבה (מלבד בזמנים שהוא רוצה לקיים יחסים).
כל שנה שעוברת רק מחזקת הרגשת הבדידות ואת הרצון לעזוב אותו, אבל אני עוד אוהבת אותו כל כך , ממש כמו בהתחלה.
ולמרות כל זה אני עדיין הייתי מפתיעה אותו ביום ההולדת וקונה לא משהו.
גם כשאין איזה מאורע אני תמיד חושבת עליו וקונה לו כי אני אוהבת לראות שזה עושה לו טוב .
בשלוש שנים האחרונות (אחרי שבע שנות זוגיות) הייתי ממש להוטה לקבל החלטה, רציתי שיהיה לי טוב אהל לא רציתי שלבת שלי לא יהיה אח או אחות אז דיברנו והסכמנו להיכנס להריון.
במהלך השיחות לפני הקליטה להריון, עלה הנושא של לקנות בית.
האזור שגרנו הוא יחסית יקר וידעתי שלא התרצה ממה שנמצא, וגם לא רציתי לקבול את עצמי לחיים באותה המתכונת ללא שינוי.
אז לקח קצת זמן ובשעה טובה חתמנו על חוזה דירה מקבלן בעיר בה אמא שלי גרה, רחוק מהחברים שלו.
ממש שמחתי, הייתי בטוחה שהנה מצאתי את התרופה לחידוש הקשר בינינו.
בערך חצי שנה לאחר מכן הסכמנו לחזור לגור כל אחד בבית הוריו כדי לחסוך בעלויות ובאמת כך היינו שנה.
אני עברתי לסניף אחר במקום בו עבדתי והוא נשאר באותו המקום, היה מגיע פעמיים בשבוע להוציא את הילדה מהגן ולפעמים מגיע בסופי שבוע או לחלופין אנחנו היינו מגיעות לבית הוריו.
נכנסנו להריון והסכמנו שלפני הלידה הוא עובר לגור בבית של אמא שלי איתנו.
הלידה הייתה בנובמבר 22