לסמדר

ואשלח לך במקביל גם למייל - ליתר ביטחון. אז ככה:: קודם כל רציתי לומר לך שאני ממש מצטערת שאת חולה, ומקווה שהמחלה שלך נמצאת עדיין בשלב ההפיך שלה, ומאחלת לך רפואה שלימה ומהירה. מיכל, מה שרציתי לומר לך הוא שאני מאוד מבינה את הפחד שלך. הייתי בדיוק באותו מקום. אמנם לא הגעתי למצב של מחלה של ממש, אבל הגעתי קרוב.... כבר הייתי צרודה כרונית וידעתי שלא ירחק היום והצרידות הזו תהפוך למשהו הרבה יותר נורא. במשך למעלה מארבעה חודשים קראתי את הספר של אלן קאר, ודאגתי לא להגיע אל סופו, כי מי שהמליצה לי עליו אמרה לי שכל מי שקורא אותו מספיק לעשן - ופחדתי! כל-כך פחדתי. הייתי תקועה במקום שבו רציתי לא לרצות לעשן, אבל כל הזמן רציתי סיגריה. ייחלתי לאיזה קסם שבו אקום יום אחד בבוקר ולא ארצה לעשן. ופחדתי פחד מוות להפסיק לעשן רק כדי להגיע למצב שבו עלי להתמודד עם חיים של כמיהה מתמדת (=סבל) לסיגריה שלעולם לא תוכל להתממש. אבל זוהי בדיוק הבעיה! כי אם מסתכלים על המשפט הזה וחושבים עליו רגע, שמים לב שאין בו שמץ של היגיון. כלומר, משהו גורם לי לחשיבה מעוותת. כי אני יודעת שאני בן אדם חכם - אז איך זה שאני חושבת ככה? ואז לאט לאט, הבנתי יותר ויותר על מה אלן קאר מדבר, ומשהו התחיל להשתנות ברמת הפחד שלי - היא החלה דועכת. הבנתי שמה שגורם לי לחשוב בצורה המעוותת הזו היא מפלצת הניקוטין ששולטת בחיי, מעוותת את יכולת החשיבה ההגיונית שלי, רומסת את הכבוד שלי, הפכה להיות הדבר הכי חשוב, ואני הפכתי להיות המשרתת שלה, השפחה שלה, השפוטה שלה... וכל חיי סובבים סביב הצורך שלה בניקוטין, ואני מזינה את ההתמכרות שלה ובדרך הורסת את עצמי, את הילדים שלי, את הסובבים אותי, את חיי. הבנתי שעם כל סיגריה שאני מדליקה אני חותמת חוזה עם הסיגריה הבאה אחריה. כלומר, אם אני רוצה להחזיר את השליטה על חיי לידי, עלי לקחת את האחריות מידיה של המפלצת אלי. אם אפסיק לתת למפלצת הניקוטין שחיה בתוכי את מנות הניקוטין , היא תדעכך ותגווע ותמות ותגדע ותעלם ולא תהיה עוד. אני לא באמת רוצה להמשיך לעשן! אני שונאת את העשן: הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מנפנפת את העשן של הסיגריה שלי ממני.... אני שונאת את הריח: אני מפזרת נרות ריחניים בכל מקום, אני חופפת את הראש כל יום, אני לא יכולה ללבוש חולצה פעמיים.... זה צורב לי בגרון: אני צרודה כרונית, אני מכחכחת ללא הפסקה, אני לא יכולה לשיר, אני לא יכולה לצעוק, או אפילו לקרוא למישהו בצד השני של הרחוב.... אני שונאת את זה שאשני מוצאת את עצמי חסרת מנוחה על הכסא במשרד או על הספה בסלון עם החברים, מחכה לשניה שבה אוכל לשעוט החוצה ולעמוד בתוך עשן המוניות והאוטובוסים או כמו איזה חסרת בית החוץ רק כדי לעשן... זה פתטי! מה שבאמת אני רוצה כל הזמן זה את הסיגריה שתרגיע לי את המפלצת שבתוכי. וככל שאני מעשנת יותר המפלצת הולכת וגדלה, הולכת ומתעצמת, ואני הולכת ומאבדת אחיזה... אז די ! (המשך בהודעה הבאה...)

(...זה כנראה לא מאפשר שליחה אם יש למעלה מ-2500 תווים) אני לא אשקר! השעות הראשונות לא היו קלות בכלל. קראת בעצמך את מה שכתבתי... אבל הנה מסתיים לו היום השביעי שלי כלא-מעשנת, וכבר כמה בקרים מהשאלה שלי מתגשמת - אני מתעוררת בבוקר ולא רוצה לעשן. באמת. פשוט לא רוצה. לא כי אני לא מתגעגעת לסיגריה לפעמים, פשוט כי אני יותר רוצה להרוג את המפלצת שבתוכי כדי שעוד מעט לא אתגעגע בכלל לאשליה. עבדתי מאוד קשה לפני 30 שנה כדי להתרגל לסיגריות - והרבה פחות קשה להתרגל לחיים בלעדיהן. אני בטוחה שזה תהליך. וכל יום שעובר אני חזקה יותר. ככל שהמפלצת שלי מתמעטת אני הולכת ומתעצמת - וזה מה שחשוב. אבל כמו שאורית כתבה לי לפני כמה ימים - השיא מאחורי. וזה אכן נכון - הקשה מכל היה השעות הראשונות של היום הראשון, ועוד קצת ביום השני - וזהו! מיכל, מאוד חשוב לי שתדעי שאני לא מנסה ליפות את המציאות כדי לשכנע אותך לעשות מעשה ולהפסיק לעשן. את חייבת לרצות את זה. ואני בטוחה שאת רוצה, אחרת לא היית קונה את הספר, ולא היית נכנסת לפורום. האמת היא שאני חושבת שברגע שקונים את הספר את כבר הופכת ללא מעשנת, רק שעוד לא לגמרי יישמת...! אמא שלי, שהיא גם מעשנת לשעבר (כבר עברו יותר מ-20 שנה מאז שהיא הפסיקה לעשן...) אמרה לי 24 השעות הראשונות יהיו קשות, ואח"כ כל 24 שעות שאחרי זה יהיו פחות ופחות קשות. והיא צדקה! היא הציעה לי לקחת כל יום ביומו - כמו האלכוהוליסטים... (ואנחנו לא שונות מהם בהרבה: הם מכורים לאלכוהול, ואנחנו לניקוטין.... ), וזה עוזר. לדעת שכל יום שנגמר מביא איתו מחר קל יותר. אלן קאר כותב בספר, שיש כמה אבני דרך: 72 שעות, 5 ימים, 3 שבועות. 72 שעות של תסמיני גמילה פיזיים מניקוטין. 5 ימים עד שהקולטני הניקוטין במוח נרדמים (שימי לב! נרדמים לא מתנדפים! הם ישארו איתנו לתמיד...!) ו-3 שבועות עד שהגוף מתנקה מ-99% מהניקוטין. 3 שבועות הם גם פרק הזמן הממוצע שבו לוקח לבן-אדם להפוך התנהגות חדשה להרגל. כלומר, אם אני אתחיל היום לכסוס ציפורניים ואתמיד , עוד שלושה שבועות אכסוס ציפורניים באופן לא מודע בלי יכולת לשלוט בזה. זאת אומרת, שאם נהיה חזקות יותר ממפלצת הניקוטין למשך 3 שבועות - עשינו משהו גדול מאוד, הרגלנו את עצמנו לחיים ללא מקל העשן ביד... (סיום בהודעה הבאה...)

אני חושבת שמאוד כדאי לך ללכת לסדנא. אולי לקרוא את הספר זה פחות יעיל עבורך. הפאניקה שלך מאוד חזקה -- וזה בסדר, זה לא את זו מפלצת הניקוטין שבתוכך שנכנסת לפאניקה מזה שאת שוקלת את האפשרות להפסיק לחיות בשבילה ולספק כל גחמה שלה ולהיות השפחה הכנועה שלה. גם בתוך השעות הכי קשות שהיו לי, כששכבתי מכורבלת על הספה ובכיתי מרוב תסכול, לא רציתי סיגריה. מה שבאמת רציתי זה שההרגשה הנוראית הזו, חוסר השקט הזוועתי הזה, הבעיטות וההשתוללות של המפלצת שבתוכי שרוצה את מנת הניקוטין תשכך ותדעך ותעלם. והיא נעלמה! עדיין פה ושם יש מחשבה על סיגריה - במקומות שבהם הייתי רגילה: נכנסת לאוטו, יוצאת משיעור, יוצאת מהמקלחת, מרימה את הטלפון.... כזה לא מודעים קטנים כאלה. אז אני מחייכת להם, ואומרת להם - תתרגלו גם בלי... והם מתרגלים. וגם אני. תהיי אמיצה - קפצי למים. הם קרים - אבל זה בסדר , לא יקרה לך כלום. תני לעצמך מתנה לשנה החדשה. מחזקת אותך - שנה טובה וגמר חתימה טובה - סמדר :}

המייל שלך ריגש אותי לאין תיאור. אני עדיין בשלב בו אני מייחלת לקסם עליו את כותבת מחד ובידיעה שאם לא אפסיק הסוף יהיה רע ומר מאידך. תיארת את פחדי כאילו את מטיילת בתוך מוחי - לא יאומן. שואבת הרבה תמיכה ממילותייך - לא אבדה התיקווה !!!! אני קולנוענית ועובדת בסרטים. זו עבודה רבת מתח ולחץ הדורשת ריכוז רב ויכולת תיפקוד מקסימלית, שבהם , לפי מה ש"סידרתי" לעצמי בראש , אני עומדת גם בזכות ובעזרת הסיגריות. רוב אנשי הצוות והשחקנים סביבי מעשנים ויש בכך אלמנט מדבק מאין כמוהו. התחלתי את הספר שלשום באופן די רפה אם להודות על האמת , אך בהחלט "מתפתה" לקרוא בו. הפחד הגדול שלי הוא שאסיים אותו ודבר לא ישתנה - ואז מה ??? מתחילה הפקה בשבועות הקרובים ואולי, אולי אצליח במשימה לפני תחילת הצילומים. באשר לסדנא - נראה לי שזה הפיתרון המוצלח יותר כרגע. שוב המון תודה על הרגישות והשיתוף והמשיכי לא לעשן. נ.ב - האם שמעת על כדורי צ'מפיקס ??? הם גומלים פיזית לגמרי ומנקים את הגוף מניקוטין. ההתמודדות נשארת בתחום הפסיכולוגי המוכר לשתינו.

מאוד שמחה שהצלחתי לגעת. את אומרת שתארתי את הפחדים שלך כאילו אני מטיילת במוחך - וזה רק כדי להוכיח לנו שכולנו, כל המעשנים, כל המכורים לניקוטין, מפחדים בעצם מאותו הדבר. כולנו אסורים באותו בית הסוהר, עם אותם סוהרים, ואותן גדרות... אני פסיכותרפיסטית.... וגם בעבודה הזו, כמו בשלך, צריך מאוד להתרכז. והייתי בטוחה שבלי הסיגריות לא אוכל לעבוד - איך אעמוד בעומס הרגשי הזה בין פגישה לפגישה בלי הסיגריה(ות) שבינהן? ולא להאמין!!! אפשרי גם אפשרי. לא רק שאפשרי, מצאתי את עצמי עובדת שעה אחרי שעה אחרי שעה ובכלל לא חושבת על סיגריות - וזה היה ביום השלישי שלי ללא הסיגריות (אחרי החג). הייתי כל כך מאושרת מזה. אם קודם לכן חשבתי שהסיגריות עוזרות לי לעשות את העבודה שלי טוב יותר , גיליתי שזה ממש לא נכון - בלעדיהן אני הרבה פחות חסרת מנוחה, ויכולה להרשיב ולהתרכז בנינוחות הרבה יותר גדולה, משוחררת מהצורת הכפייתי של המפלצת לצאת החוצה למנת ניקוטין בין לבין, ולהיות חסרת מנוחה ככל שמגיע מועד הפסקת הסיגריה... ולגבי הפחד הגדול שלך ששום דבר לא ישתנה גם כשתסיימי את הספר. ובכן - גם אני פחדתי מזה - בגלל זה לא סיימתי לקרוא את הספר (שבמצב רגיל לוקח אולי יום יומיים לסיים) במשך יותר מארבעה חודשים. הייתי עסוקה מאוד בלפחד מכישלון. ולסיים לקרוא את הספר ולא להפסיק לעשן, אחרי שהודיעו לי מראש שכל מי שמסיים לקרוא את הספר מפסיק לעשן, הרי זה כישלון מוחלט. כלומר, אם אסיים לקרוא את הספר ועדיין אמשיך לעשן - אני כישלון מוחלט. אז פתרתי לי את העניין מאוד בפשטות - אם אסיים לקרוא את הספר ועדיין אעשן , ארשם לסדנא. כי שם יש אנשים לשוחח איתם, להעזר בהם, לשתף, להקשיב ולשמוע. כי שם מבטיחים לך עוד שתי סנדאות חיזוק בחינם במידה וזה קשה בכל זאת. כי שם מבטיחים לך תמיכה טלפונית ככל שתצטרכי. וכי שם מבטיחים לך שאם בכל זאת זה לא הולך, יחזירו לך את הכסף. אבל אני באמת ובתמים מאמינה שברגע שאת מבינה באמת שאלה לא הסיגריות שאת כל-כך אוהבת אלא את מה שהן עושות עבורך, כלומר מרגיעות את מפלצת הניקוטין בכך שהן מזירמות לנו לדם מנת ניקוטין, אז זה באמת לא קשה כל כך לעזור לעצמנו להימנע מהן. ואני מקווה שזה ימשיך להיות לא קשה כל כך להימנע מהן עד שאתרגל לחיות בלעדיהן. וכמו שכבר אמרתי, זה הרבה יותר קל להתרגל לחיות בלעדיהן מאשר להתרגל לעשן אותן... על הכדורים המסויימים האלה לא שמעתי - אבל האמת היא שאני לא מאמינה שתרופה מסויימת יכולה לגרום לך לחשוב אחרת, ובעקבות כך להרגיש אחרת ביחס לכל דבר שהוא. יחד עם זאת, כל אחד ואחת מאיתנו שונים מזה מזה, ואולי שווה לך לעבור את הסדנא ובמקביל גם לקחת תרופה. אני יודעת מאחרים שזייבאן עזר במידה מסויימת. וכך, כל יום להיום, אני ממשיכה להיות גם היום לא מעשנת. את מוזמנת להיות בקשר - אנחנו יכולות להמשיך לעזור אחת לשניה. שלך - סמדר :}

לכל המתעניינים, הרי תקציר סיכום חלקי: 1. מיכל שאלה: "קמתי ללא יכולת לנשום פיזית-נעזרת במשאף - אז התמיהה הגדולה שלי היא, איך אני פוגעת בבריאותי בדם קר לגמרי. אבל זה חלק אחר במוח שמדבר לעומת זה המכור.." וסמדר ענתה: "זו מפלצת הניקוטין שבתוכך! תראי איזו שליטה יש לה על חייך??? מה , או נכון יותר מי , שגורם לך לחשוב בצורה המעוותת הזו היא מפלצת הניקוטין ששולטת בחייך. היא מעוותת את יכולת החשיבה ההגיונית שלך, רומסת את הכבוד שלך, והפכה להיות הדבר הכי חשוב בחייך , אפילו יותר מחייך שלך !!! את הפכת להיות המשרתת שלה, השפחה שלה, השפוטה שלה... כל חייך סובבים סביב הצורך שלה בניקוטין, ואת מזינה את ההתמכרות שלה ובדרך הורסת את עצמך, את הבריאות שלך, ואת חייך. זה ממש מכעיס. מפלצת הניקוטין לקחה אישה מדהימה ומיוחדת וחכמה ומוכשרת (אַת!), והפכה אותך לנמושה משועבדת שכל תפקידה הוא להזין במנות ניקוטין את המפלצת, שהפשיטה אותך בערמומיות נחשית וארסית מהיכולת לחשוב בבהירות על-מנת שתוכלי להגן על עצמך. אוףףףף! חייבים לעשות לזה סוף. לא? את חייבת להבין את המנגנון הזה:: להבין שעם כל סיגריה שאת מדליקה את חותמת חוזה עם הסיגריה הבאה אחריה. רק אם תפסיקי לתת למפלצת הניקוטין שחיה בתוכך את מנות הניקוטין, היא תדעכך ותגווע ותמות ותגדע ותעלם ולא תהיה עוד." המשך בחלק ב'...

3. אז מיכל נרשמה לסדנא, ומדווחת כדלקמן: "א. נרשמתי לסדנה !!!!!! ושיעזרו לי אלוהים וכל הלהקה שלו. ב. בישיבת ההפקה היום כולם עישנו וניסיתי לדמיין את עצמי בישיבות הבאות ללא סיגריה- ממש לא הצלחתי. נהפוך הוא !!!! דמיון מודרך ואני לא ממש ידידים עוד מהעבר הרחוק . ג. בינתיים מפנימה את אשר את כותבת לי כשסיגריה דלוקה בידי ומתעבת את עצמי כל רגע. כמה אני אוהבת לעשן וכמה לא אוהבת את עצמי מעשנת - הרי לך אוקסימרון !!!!" 4. סמדר נכנסה ליום מספר 9 ללא עשן, ומדווחת כדלקמן: "אתמול הבן הצעיר שלי (בן 12) בא להתכרבל איתי על הספה, -- דבר שהוא לכשעצמו יקר ערך מכיוון שיכולתי להתכרבל איתו בכיף ולא לומר לו כרגיל: "חכה אני עם סיגריה..." או "די, אני רוצה לעשן, אתה צריך לזוז מהעשן, זה לא בריא בשבילך..." (יותר פטתי מזה יש???), -- והוא התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות כמו: "אם בעוד שנה מישהו יבוא ויציע לך סיגריה, תקחי?" ובהתחלה עניתי מאוד בסבלנות, וניסיתי להסביר בנועם וברוגע שמאוד קשה לי להבטיח כזה דבר, כי אני אומנם רוצה ב-100% לא לגעת בחיים בסיגריה נוספת, אבל אני עדיין לא מרגישה 100% בטוחה, ואני לא מבטיחה משהו אלא אם כן אני משוכנעת ב-100% שאוכל לקיים אותו...,. והבן שלי המשיך והִקשה ושאל, ואני מבינה שהוא פשוט דואג, וחושש, ורוצה להרגיע את עצמו, אבל אחרי כמה דקות של ש+ת, מצאתי את עצמי מתחילה פשוט לבכות. למה? כי אני לא יכולה לתת לו את מה שהוא מבקש. כי אני עדיין פטתית ולמרות שאני כבר לא מעשנת 8 יממות + זה עדיין לא טוב מספיק, אני לא טובה מספיק... וזה היה קשה. הוא כמובן נכנס ללחץ מזה שאני בוכה, והתחיל לבכות גם כי לא התכוון להעציב אותי, ואנחנו מתחבקים ואני מנסה להסביר לו שזה לא הוא זו אני... ואיך גוזל בן 12 יכול להבין את כל המורכבות הזו. וזה עצוב. בלילה חלמתי על קפה. כנראה בגלל שמאז שהפסקתי לעשן אני שותה יותר קפה מהרגיל. בעבר הייתי קופי ג'אנקי, וזה מלחיץ אותי שאני מחליפה חרא בחרא... או נכון יותר התמכרות בהתמכרות... כי יחסית לניקוטין, קפאין זה זהב טהור עם יהלומים. ומצד שני אני מבינה שאולי כרגע אני זקוקה לזה, כי קפאין כמו ניקוטין הם חומרים ממריצים , ומאז שהפסקתי לעשן אני כל-כך הרבה יותר ישנונית ועייפה כזו, אז עדיף קפה לעכשיו, ואח"כ נטפל בו. ומצד שלישי, מטריד אותי שאולי אני עושה משהו לא בסדר, כי אורית ורמי כל הזמן אומרים ומדגישים שאם השיטה עובדת "כמו שצריך" איך שום תסמינים ואין שום תופעות ואין שום כלום.... אולי משהו באופן שבו אני חושבת על הדברים לא מספיק טוב? ואם אני רוצה להסיק מסקנות מכל הדברים שאני כותבת לך היום, נראה לי שהשורה התחתונה היא שעלי להתמודד (שוב? נו, טוב, כנראה מהזוית הזו עוד לא התמודדתי עדיין...!) עם הצורך שלי להיות "בסדר", ולהזכיר לעצמי שאני "בסדר" גם אם אני לא "100% בסדר", ושאני עושה דאם גוד ג'וב!" המשך העלילות יעשו באופן פרטי במייל - ותודה שטסתם...

לשתיכן אני רוצה לומר שכל הכבוד על הפתיחות והרצון לשמוע ולעזור אחת לשניה.
מיכל, לך אני אומרת שתקבלי את זה כמשהו נורמאלי לגמרי שתפחדי להפסיק, גם אני זוכרת שרק המחשבה על להפסיק עוררה אצלי תסמיני התקף חרדה !!!, ותראי איפה אני היום :-)
אם תעברי מעשן מעשן תגלי שאת לגמרי לא לבד בתחושות האלה, זהו הגרעין של המלכודת, אם לא היה מעורב פחד, המוני אנשים היו מזמן מפסיקים.
יחד עם זה, אל לך להסיק מכך על המסוגלות שלך להפסיק, יש לנו את היכולת לעזור גם לאנשים שפוחדים מאודדדדדדדדדדדדד.
תקשיבי לסמדר, הנסיון של אנשים אחרים מאוד יכול לחזק.
אותך סמדר אני מברכת על הצטרפותך לרשימת הלא מעשנים המאושרים :-)

תודה על מילותיך ועל התמיכה והמסירות שלך. זה נהדר שיש את הפורום הזה להישען עליו ולהעזר בו ולהיות דרכו בקשר עם אנשים שמתמודדים עם אותן התמודדויות. זה עוזר לי , ולכן אני שמחה שיכולתי להעביר הלאה את הנגיעה שלך בי. ההכנסתי לעץ ההודעה כאן בפורום את המשך ההתכתבות של מיכל ושלי ומהאימייל - באישורה כמובן - היא פשוט לא ידעה איך לעשות את זה. זו הסיבה שתגובות מופיעות בשמי למרות שזו בעצם מיכל ענתה - אני מקווה שזה לא יבלבל. אני מאוד מקווה שהתכתובת ביננו תעזור לאחרים המבקרים כאן בפורום - ואולי תחנוך מסורת חדשה שבה גם משתתפי הפורום עונים אחד לשני... שלך - בתודה גדולה מאוד - סמדר :}