זה נורמאלי?

תתפלאי לדעת שאת ממש לא לבד. מה שאני עשיתי כדי להתגבר על כל השקט הזה והאדישות וחוסר המעש שאת מרגישה זה -תתפלאי מאוד אבל- להשקיע את הזמן שלי בלימודים. זה הדבר היחיד שלא השפיע על המצב שלי. כששמעתי מוזיקה - נהייתי יותר דכאונית, כשציירתי- ציירתי דברים מפחידים, כשכתבתי שירים - הם היו מלאי עצב, וכל העניין הוא שכלפי חוץ התנהגתי הכל כרגיל - בדקות שבהם הייתי מחוץ לחדר-.
נסי למצוא לך תחביב שלא יגרום לך לחשוב יותר מדי או לבהות יותר מדי -כמו טלויזיה- כי אז תחושת הריקנות הזאת שוב תמצא אותך. נסי למצוא משהו שממלא אותך . לא משנה במה (כמובן שהכי טוב זה שמחה ונכונות).
שלך.
אני.

הי ענבל,

את אכן צעירה ונמצאת בגיל ההתבגרות שמאופיין בשינויים קיצוניים בגוף ובנפש. אך מהאופן בו תיארת את מצבך הנפשי אני יכולה להניח שקצת הלכת לאיבוד. תיארת בעיקר את ה"תסמינים לדכאון" ופחות את מה שמתרחש בחייך (בעבר ובהווה), כך שאני לא יכולה לדעת הרבה על הסיבות למצוקה שלך..
הרבה מתבגרים, כמוך, נמצאים בחיפוש אחר שאלות גדולות כמו מי אני, מה אני אוהבת, במה אני מוכשרת, מה מאפיין אותי, במה אני דומה להוריי ולאחים שלי ובמה לא - כל השאלות האלו יכולות להיות מצמיחות ולפתח בטחון עצמי וזהות חזקה. אך יחד עם זאת יכולות גם להיות מדכאות, מפחידות ומסרסות. זה מאוד מסובך להצליח לענות על שאלות אלו.
העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך היא לפנות בהקדם ליועצת או לאיש מקצוע (פסיכותרפיסט או פסיכולוג) על מנת לברר מה הסיבה לסבלך ולנסות להקל על מצוקתך
אשמח אם תרצי להמשיך להגיב וננסה לעזור לך
קרן