בעיה קטנה

שלום , יש לי בעיה קטנה . זה כל כך נכוון שלא משנה כמה שנים יעברו אם יש משהו שמפריע לך הוא ישאר בך תמיד , עד שתוציא אותו ותדבר עליו. אני בת 16 , ופעם ראשונה או שניה, נראה לי ראשונה עלתה לי מחשבה לראש אני בכיתה א'. לא פעם ראשונה שכאילו חשבתי על עצמי בכיתה א', אלא הפעם הזאת שפגעו בי. באותו זמן השיער שלי היה מצחיק, והרבה פעמים בחיים פגעו בי, אבל מה אני אגיד כיתה א' זה כל כך גיל שאתה לא יכול להגן על עצמך, מישהי אמרה לי : הי ילדה לא הסתרקת היום? לכאורה, משפט שאם הייתי שומעת היום , חפיף מצחיק. אבל לא , אני הייתי כיתה א' ובראש של ילדה בכיתה א' שמולה עומדת ילדה גבווה וענקית מכיתה ו' ואומרת את זה , זה לא ככה. הייתי ממש חסרת אונים . הזיכרוון שלי מכיתה א' הוא רע, המורה שלי הייתה קשוחה ממש, הילדים התנהגו בפראות, ואני זוכרת עוד משו, שאני כאילו אני הייתי בלי חברות מוגדרות , כאילו מן הסתם כיתה ב' משחקים עם כולם וזה, ובאמת ב"ה אני אהובה, ואני זוכרת את זה, אבל אני זוכרת גם שפעם אחת הייתה ילדה בכיתה והיא רבה עם חברות שלה והיא בכתה ואני שאלתי אותה אם היא רוצה להיות חברה שלי והיא אמרה לי לא! אני רוצה את חברות שלי\1 לכאורה עוד משפט מטומם, אני אפילו צוחקת מלכתוב את זה, אבל הרגשת החווסר ודאות הזאת שאת מרגישה אבודה, ממש כואבת לי, עםהשנים לאורך כל תק' היסודי, צחקו לי על השיער עד אין סוף, ואני נפגעתי, זה לא היה :היי ילדה את לא מסתרקת בבוקר< זה הפך להיות קב' שאני יוצאת מהבית הם מלוות אותי בשירים ובריקודים, ומה אני אגיד עם השנים התחשלתי, וזה רק מצחיק אותתי אין יותר מקום לכאב, זה גם התבגרות , וגם עם כל חכמת החיים שלי הבנתי הכל. היום אני ההפך הגמור, אבל שוב הזיכרון הזה מכיתה א' עדיין צורם לי, ולפעמים במודע או שלא במודע, שאני רוצה חברות קבועות אני שוב אותה הילדה שהולכת לאיבוד