עזרה?

אוקיי.. אז, החיים שלי אמורים להיות קלים.. אני תלמידה מצטיינת, יש לי חברים..
או לפחות הייתי.. היו לי...
לפני שנתיים, הגיעה לבית-ספר שלי מישהי חדשה.. היא.. תפסה את תשומת לבי, התאהבתי בה.. זה ממש הטריד אותי, אבל אז זה לא היה כלכך נורא, הצלחתי להתגבר על זה, אבל עז זו הייתה הפעם הראשונה שחתכתי, לא חתכתי עמוק אז.. שתי חתכים, לא יותר.
הקיץ היה.. נוראי, אבל לא עד כדי כך. זה היה סתם דיכאון רגיל, חשבתי שאצליח להתגבר. שהתחילה השנה המצב היה בסדר.. הכל היה נורמלי.
אבל אממ, בערך שלוש חודשיים אחרי תחילת שנה הכל התמוטט; התחלתי לחתוך שוב.. הפעם יותר עמוק, הייתי צריכה ללכת כל הזמן אם סוודר כדי שהתלמידים או המורים לא יראו.. שתי תלמידות מהכיתה שלי ראו וסיפרו ליועצת בית-ספר, וזה היה קשה כי;
1. אני לא ממש מחבבת את היועצת.
2. קשה לי לסמוך על מבוגרים.
היועצת ניסתה וניסתה לדבר איתי על זה, ללא הצלחה כמובן.
ערבו בזה את בית המשפט והייתי חייבת ללכת לפגישה אם הפסיכיאטר.. הלכתי אם אמא שלי(הבנאדם שאני הכי לא סומכת בעולם), דיברנו אם הפסיכיאטר.. דיברתי איתו לבד.. הצלחתי לספר לו \חלק\ מהדברים שעוברים עליי, הוא החליק שאני צריכה טיפול רפואי(כדורים), אבל אמא שלי סירבה לטיפול הרפואי..
התחלתי להידרדר בלימודים.. לא הגעתי בכלל לבית-ספר, אין חברים, אני לגמרי לבד.
חשבתי על התאבדות.. אני חושבת על זה כל הזמן.. ואני חושבת על לברוח מהבית.. אבל אין לי לאן ללכת.. אני שונאת את המשפחה שלי, הם רק מאמללים, בכלל לא אכפת להם שאני בדיכאון.. ואין סיכוי שהם לא יודעים כי אפשר לראות עליי שאני בדיכאון; אני כמעט ולא מדברת, אני לא מגיעה לאירועים משפחתיים, ואני כמעט כל הזמן יושנת..
פשוט אין לי חיים יותר, אני כלום.. אני ממשיכה לחתוך, אני יותר חותכת ברגליים עכשיו כי קיץ ואני לא יכולה ללבוש סוודר..
אני רק רוצה להרגיש כמו מתה.. כי עכשיו זה מה שאני מרגישה.. מתה......
עזרה? :/