חיים ריקים מתוכן?

כתבתי כאן לפני חודש בערך, חושבת שכבר גלש לעמודים קודמים..
בכל אופן, המצב שלי לא משתפר בכלל. אני ממשיכה לפצוע את עצמי, אני לא יודעת איך הייתי נשארת שפויה אם לא הייתי עושה את זה ברגעים שבהם הרגשתי צורך. זאת הפכה לדרך התמודדות עיקרית למרות שאני מנסה להימנע (מהחשש שיגלו, קיץ אז קשה להסתיר). אני לא מוצאת כבר סיבה טובה לקום בבוקר מהמיטה, אין לימודים או שגרה אז אני מוצאת את עצמי עושה כלום ימים שלמים כי אני לא רוצה, לא יכולה... לא רואה סיבה להתאמץ ולעשות משהו. אין לי חברות או ידידים לצאת איתם לבלות, אף אחד ממי שאני מכירה לא מבקש ממני לצאת לבלות מה שמקשה עליי עוד יותר. הביטחון העצמי שלי שואף לאפס וכל מה שקורה רק רומס לי אותו עוד יותר. לאחרונה המשפחה רק מחפשת בי פגמים, כולם מעירים לי על ההתנהגות שלי (עצלנות, חוסר רצון, שאני עונה בחוסר טעם... יחס "מזלזל" לטענתם) ושופטים אותי על ימין ועל שמאל בכל צעד שלי כשהם בכלל לא מודעים למצב שלי. אני נותרתי פשוט חסרת תקוות, הדבר היחידי שבאמת נתן לי טעם לחיים הן בעצם התקוות אבל הן פשוט דעכו ואיתן הרצון לחיות. פשוט נשארתי על קו של כלום שמכנים אותו "הווה", אבל אם לחשוב על זה כל מה שקרה במאית שנייה מעכשיו נחשב כבר לעבר, אז ההווה לא קיים. אני לא רואה עתיד, אני מביטה קדימה ורואה פשוט ריק, לבן, כלום. נשארתי רק עם זיכרונות כואבים מן העבר. איבדתי טעם לתחביבים שלי, אני לא אוכלת ארוחות בכלל, רק פה ושם קצת ועל "פה ושם קצת" אני חיה כבר מתחילת יוני. אני מרגישה שכל דבר שמצאתי בו טוב או טעם להמשיך לחייך פשוט נצבע בשחור, הכל שם רק עושה לי פתאום רע וכל הטוב שמצאתי לעצמי ולהתנחם בו מתחיל להתפורר. נותרתי עם כלום. לפעמים כל כך כואב לי בחזה ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ, ולפעמים אני מרגישה.. כלום. ריקה. וזה מה שאני מרגישה, פעם ככה ופעם ככה ולא מוצאת משהו למלא את החלל הריק שבי או להפך- משהו בשביל לרוקן את ההצפה שבתוכי. המחשבות על מוות בזמן האחרון עוברות לי בראש יותר מידי, אני יודעת שאין לי אומץ כרגע אבל התחלתי לחתוך בתדירות יותר גבוהה עם פצעים יותר עמוקים.. צעד צעד ואני חוששת להגיע לצעד הסופי כי אני מתחילה לאבד שליטה על עצמי לפעמים. זה מרגיש לי כאילו יש בי צד ניטרלי שמביט מהצד ורואה את הכל, צד אפל שמושך אותי לחשוב על מוות ולתכנן אותו ואת הצד הנאיבי הטיפש, אני, שכל הכאב אני חווה על בשרי כחפה מפשע. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר, אני מוצאת את חיי ככלום ואת עצמי ככלום בעיניי האחר. דרך אגב, אני לא יכולה לשתף את המשפחה ולפנות לייעוץ כמו אצל פסיכולוג בגלל בעיות כספיות וגם כי זה נעשה דרך ההורים.