סתם.

הי, צר לי שאת חווה חוסר תקווה למול הכאב הנפשי שאת מרגישה. נדמה שאת משתוקקת להרגיש דבר מה עד כדי פגיעה בעצמך כדי לחוות רגש בתוכך, גם אם זה כאב פיזי נדמה כי לחוסר הההרגשה קשר לתחושה כאילו את לא חלק מדברים אלא מתבוננת מהצד בעוד אחרים הנם מהחיים ולא כצופים. שאלה ששאלתי את עצמי תוך כדי קריאה היא האם נעזרת במישהו על מנת לשפר את המצב או שההרגשה המכאיבה נשארה רק בינך לבין עצמך, שכן יש דרכים רבות לסייע לך בדגש על אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש שלמולם תוכלי לפרוק (כן, זה משמעותי לפרוק) ואולי לגלות שיש מישהו מבחוץ שמאמין במיוחדות שלך ויש בו תקווה שעתידך עשוי להיות טוב יותר מכיום. על מנת שתתחילי תהליך רצוי לשתף דמות משמעותית בסביבך אם בתוך המשפחה או מחוצה לה (יועצת או מחנכת) שיוכלו להפנות אותך לסיוע מקצועי. שי

אם אני לא יכולה לספר לאף אחד? אני לא מוכנה שמישהו מהמשפחה ידע, כי כבר הם מודאגים שיכול להיות שאני מפתחת הפרעת אכילה. למרות שאני לא, אני פשוט לא רעבה אף פעם. אני תלמידה מצטיינת, כיתת מופת, אני לומדת עכשיו לפסיכומטרי. אני לא יכולה לבוא ולהגיד להם שאני לא מרגישה כלום, כי זה לא כזה ביג דיל, הם יחליקו את זה מתחת לשולחן ויקוו שזה יפתר מעצמו. ההורים שלי הם האנשים הכי אוהבים והכי מדהימים שיש, באמת, והם יעשו הכל בשבילי, אבל אני לא יכולה לאכזב אותם ולהגיד להם שהבת שלהם היא לא הדבר המושלם הזה שהם חשבו שהם גידלו, זה ישבור להם את הלב.
לחברות זה בכלל ביג נו נו, כי הן מסוג האנשים שלא ידעו איך להתמודד ואני סתם ארגיש שאני מפילה עליהם תיק וזה לא פייר מצדי.
פסיכולוג זו האפשרות הבאמת בלתי אפשרית, כי למי יש כסף בכלל להוציא על השטויות האלה.
בקיצור, אין לי מוצא. אבל תודה על הניסיון, נחמד לדעת שמישהו לפחות מנסה לעזור לך.

הי קיפי,
מתשובתך נדמה היה לי שיש בך חלק שמעדיף להישאר לבד ומסוגר עם הבעיה ולא באמת מעוניין לנסות לפתור אותה. יש מקומות שניתן לקבל סיוע ללא תשלום, כדאי לך לנסות. קרן